גרוסו

בדרך כלל יצירות מופת אינן זקוקות ליחסי ציבור. התנ"ך למשל הוא תמיד בסט סלר. אך על האלטלנה שנושאת את דגל "יצירת מופת" יש תמיד יותר קופצים ממי ששייך לשם באמת. כמו שלא כל מי שטוען שהיה על ספינת הדגל של הימין, או להבדיל, לא כל מי שמדווח שהיה ב"מצפן" - אכן היה שם, כך גם לא כל טוען לכתר המופת ראוי לו. הוצאות ספרים עבריות אוהבות להתהדר, ולרוב שלא בצדק, בסלוגן של "יצירת מופת". אך לעתים מתגנבת חרש ספר יצירת מופת למדף הספרים. "אות השני" (כרמל) של נתניאל הותורן ראוי ללא כל ספק לתואר. לא רק עובדת היותו רומן משובח מכשירה אותו להיות יצירת מופת, אלא משום שמדובר ברומן שאינו "עונה לקריטריונים" אלא מגדיר אותם מחדש.

במרכזו של "אות השני" נמצאת האות A. זהו לכאורה סימן הקלון ששמה החברה הפוריטנית על מי שחרגה ממנה, אך גם הרבה יותר מכך. באמצעות אותה A אדומה התפורה בתפרים נאים לחזית שמלתה של הגיבורה, מכוננת היצירה מערכת ייחודית של סימנים. הסימן שעל השמלה הופך להיות חלק בלתי נפרד מהסטר פרין, הגיבורה שנושאת אותה. אך נדמה שיותר מהיותו חלק מקיומה, היא חלק מקיומו. נוכחותה מטעינה את הסימן בכוח, ואות השני מאפשרת לנו לקרוא מחדש את דמותה וגם את בתה ואת העיירה הפוריטנית שהצמידה לה את האות. לאט לאט משנה האות את משמעותה הראשונית (אם כלל היתה לה כזו) ומתחילה לסמן דברים רבים בעת ובעונה אחת. הותורן מצליח להפשיט את החברה הפוריטנית באמריקה של המאה ה-19, את ערכיה הנוקשים, ולגלות מתוכם, עומד בזוהרו האדמומי, סימן שכבר אינו מסמן דבר. ואף מילה על דרידה.

את הרומן המורכב הזה (ועם זאת הקריא להפליא), אפשר לקרוא מכמה עמדות. הותורן מספר לנו סיפור אהבה אומלל ובו כולם קורבנות, חלקם גלויים וחלקם סמויים. הסטר פרין היא במונחים שלנו אם חד הורית שמסרבת לגלות מיהו אבי בתה. הסירוב החצוף הזה בצירוף הקלון של מעשה הניאוף (לגיבורה יש בעל נשכח ביבשת אחרת) הוא יותר מידי בשביל הפוריטנים של הותורן. הרומן נפתח ברחבת בית הכלא כשהסטר צועדת אל מול הקהל הרב, אוחזת בבתה התינוקת שנולדה בכלא ועל חזה אות הקלון שרקמה במו ידיה השקדניות. במשך יום שלם היא ניצבת אוחזת בבתה אל מול אנשי העיירה, כאשר להגברת המתח, אחד מהם הוא אבי בתה. ההתחלה המרשימה הזו היא רק פתיחה לרומן יוצא דופן בכוחו ובבהירותו.

ב"אות השני" בוחן הותורן את מבנה הכוח של החברה הפוריטנית בה גדל. תחשבו על קיבוץ ותכפילו פי מאה. באמצעות האות הוא בוחן יחסי חברות ושליטה בין גברים, מגולל מנגנון של אצירת סוד וגילויו ומעל לכל מתאר יחסים מורכבים של אהבה-שנאה בין אם לבתה. הותורן משכיל לשלב אל תוך האהבה ההורית של הסטר פרין לבתה, את הפחד שהיא חשה מיציר בטנה. הוא מתאר את ההשלכות שעושה הסטר על בתה, כאילו היו דבר ממשי בעולם. שיא קטן נוצר כשהבת מממשת, כמעט באופן פארודי, את חששות אנשי העיירה מפניה, הילדה שנולדה בחטא. בביקורה עם אמה בעיירה, היא לובשת שמלה אדומה ונראית כבבואה קטנה ושדית לאות השני של אמה. התקף לב בגודל בינוני נגרם לחוזים בשתיים. אך לא פחות מכל אלה, כדאי לשים לב אל תפקיד המבטים בספר. סימן ה-A לא יכול להתקיים בלא המבט שמנכיח אותו. הקלון, וכך גם הרחמים, האמנות והאהבה שאוצר הסימן, זקוקים למבט שיקרא אותם באופן תמידי. לפי הותורן, בעיירה פוריטנית במסצ'וסטס של המאה ה-19 אי אפשר להתחמק מהמבט. בכל סיטואציה אינטימית נדמה ,שמישהו רואה אותך, מביט בך. זו אולי הטרגדיה הענקית שמוצגת ב"אות השני". הסטר אינה מסוגלת למלט עצמה מהמבט, אינה מסוגלת לפעול בלעדיו. אות השני במובן מסוים הוא סמל לעין שמתבוננת בה ושופטת אותה באופן מתמיד. הענישה, ההוקאה, הפחד, החרפה, הכל מתנהל מול מבטם האלים של אנשי העיירה וגם של בתה של הסטר, שמישירה בעצמה מבט.

במהדורה הזו של אות השני מופיע הרומן בלוויית שתי הקדמות של הסופר ואחרית דבר. למרות למדניותן של ההקדמות רצוי לפתוח בקריאה בפרק הראשון ברומן : "דלת בית הכלא". אות השני הוא אחד הרומאנים הגדולים של הספרות האמריקנית ואחד המשפעים ביותר. למרבה המזל, הוא גם מהנה מאוד.