אם יגידו לכם שהזקנה טובה מהנעורים - אל תאמינו

מעטים הם המשוררים הכותבים שלא בשפת אמם. האפשרות של תרגום פנימי והחלפת השפה בה האדם מדבר אל עצמו אינה רק מאתגרת. פעמים רבות ההחלפה בלתי אפשרית. לא פלא שתופעת המשוררים- המהגרים, שכותבים בשפת המולדת הישנה בארצם החדשה, היא כה רווחת. מספיק לחשוב על משוררים וסופרים יידיים בניו יורק, או אפילו על הקהילה הרוסית בישראל.

לא רק בשמה המקודש של ה"רב תרבותיות" צריך לפנות להם מקום ולהכירם. כדי להעשיר את השפה שלנו, את החוויות שלנו, את האופן שבו אנו מתבוננים על חיינו, עלינו להכיר את מי שנמצא במקום הזה וכותב בשפה שאינה שפתנו. כך עלינו להשתדל ולקרוא ערבית, ואם לא - לקרוא תרגומים מערבית. כמעט באותה מידה, חשוב שנקרא משוררים היושבים כאן וכותבים ביידיש, באנגלית, בגרמנית וברוסית.

טוב עשתה הוצאת כרמל שתרגמה פואמות של יוליה וינר מרוסית לעברית – "על כסף, על זקנה, על מוות וכו'". וינר נולדה רוסיה, עלתה לארץ ב-1971, והתחילה רק כאן, בגיל העמידה, לכתוב שירים. מדובר אם כן במשוררת שמצאה את שפתה השירית דווקא כאן. שיריה מערבים רחוק וקרוב, זכרונות העבר נפגשים בהליכת צהריים ברחוב סואן בירושלים. הפואמה הראשונה, המשעשעת מכולן, היא כולה דיבור קדחתני ואובססיבי על אודות כסף. וכך היא נפתחת: "אני כל הזמן חושבת על כסף/ על זה שאין לי כסף/ על זה שיש לי מעט מדי כסף/ על זה שייגמר לי הכסף/ ומאין אני אקח".

וכך, בתוך "שירת הכסף" שלה, מבהירה וינר את העיקרון המרקסיסטי בעליל, שההוויה קובעת את התודעה. אנו נחשפים לחישוביה האינסופיים האם לפתוח את הסתימה באמבטיה או לתקן את החורים בשיניים. באופן נוגע ללב היא נעה באירוניה עצמית בין אי אפשרותה לקנות ספר רוסי, ובין בילוייה החדשים כ"אדם תרבותי" בבנק. על אף שהשיר נכתב ב-1985, הרלוונטיות שלו ברורה, לא רק בגלל מוראות התוכנית הכלכלית, אלא כי זו שירה טובה.

הפואמה השנייה, העוסקת בהתפרקות הגוף המזדקן, יכולה להפחיד כל בן תמותה. שנאה צרופה שכזו לגוף המתפורר, לחולשת הזקנה, התרסה שכזו מול מהלכם התקין של החיים, נדירה בשירה העברית. וינר כותבת על הזדקנותה ללא כחל וסרק ובכנות יוצאת דופן: "אם יגידו לכם שהזקנה טובה מהנעורים/ אל תאמינו/ שיש בה שמחה ויתרונות משלה/ אל תאמינו/ שהיא שלוה יותר שקולה יותר/ טהורה יותר מתונה יותר/ בטוחה יותר פתוחה יותר/ אל תאמינו".

הפואמה השלישית היא אולי המורכבת והמרגשת מכולן ועוסקת בפשטות ב"משפחתי מצד אבי". בשפה פשוטה וקולחת, בתרגומה היפה של חמוטל בר יוסף, מספרת וינר במתינות את קורות כל אחד מבני משפחת אביה לפני מלחמת העולם השנייה, במהלכה ולאחר השואה. היא מצליחה ללכוד את שאננות טרום המלחמה, לצבוע בצבעם בהירים של אביב תמונות שרגילים לזוכרן רק כשחור-לבן. יכולתה הפואטית והרגשית מתגלה בעוצמתה בפואמה מרגשת זו.

למרות יכולותיה וכשרונה של המשוררת קשה להתעלם מפגם שהינו לאו דווקא פואטי. וינר, שמגלה רגישות כה רבה למשפחתה ולעמה, רחוקה מסובלנות. כך כשהיא מדברת אל עצמה ב"שירת הכסף" היא מקפידה לציין: "יקירתי את אשה אינטליגנטית/ ולא איזו מוכרת מהשוק". הערבים זוכים אצלה ליחס מזלזל וכמעט גזעני. פעם הם קבצנים המטרידים אותה ופעם הם היושבים בירושלים שלה. היות ולא ניתן לנתק את האסתטי מהפוליטי, ראוי להדגיש שבשירתה האנושית של וינר מופיעות שורות כגון אלה:
"אני אוהבת את העיר הזאת/ אך אינני יודעת היכן היא/ האם היא בצד ההוא/ הסלול אבנים אבהיות/ מיושב נוכרים מתנכלים שבאו מן המדבר/ או בצד הזה/ שבו בזוכרנו את זכות אבותינו/ אנו בונים מעונות פזיזים". וכפי שוינר עצמה שואלת: "באיזה צד את ירושלים הלא-מחולקת, לצד מי את עיר אהובה שלי?", ראוי שנשאל: באיזה צד נמצאת את יוליה וינר, שיודעת להפגין רחמים ואנושיות אך רק באופן סלקטיבי?