69 זה קצת 96, לא?

אם אתה מכור לעצותיה המועילות ומעוררות המחשבה של ורדה רזיאל ז'קונט, אבל משום מה נמנע ממך העונג הנדיר של ההקשבה לה, אפשר ואף רצוי לקנות את ספרה הארבעה עשר "מדברים עם ורדה". הו, האושר. רזיאל ז'קונט חושפת בספרה החדש את הגיגיה על החיים, על תורשה (יש, מסתבר, נטייה מולדת להכנת ריבות בגיל העמידה), על יחסים, על הצלחה, ובכלל על כל דבר שיש לו נגיעה לחיינו – כולל החלק המופלא "בסיר הלחץ הישראלי", המלמד אותנו כיצד להתמודד עם המצב הבטחוני.

אבל מעבר לכך שקל מדי לקטול את סוג הפסיכו-קיטש שרזיאל ז'קונט מתמחה בו, צריך להודות שלפעמים העצות שלה פשוט מעולות. את העובדה המתמיהה הזאת אפשר לזקוף לזכות שתי סיבות המשלימות זו את זו. מחד, חלק מהאנשים שמתקשרים אליה שואלים שאלות כל כך מטומטמות, שכל אדם עם יותר משלושה-ארבעה תאי מוח יכול להסביר להם מה לעשות. זה אולי לא מנומס, אבל כשמישהי מתקשרת עם השאלה "מה לעשות שבעלי בוגד בי ומשקר לי כל יום?", האפשרויות די ברורות:
1) תעזבי אותו
2) תבגדי בו בחזרה
3) תסבלי, יא פוסטמה. ואולי תלכי גם לטיפול.

לזכותה של רזיאל ז'קונט ייאמר שזה בדיוק מה שהיא אומרת, ובאופן שלא ממש משתמע לשתי פנים.

אבל מעבר לסיבה חשובה זאת, קיימת גם סיבה נוספת. רזיאל ז'קונט היא אחד האנשים המעטים שניתן לומר עליהם כי הם משקפים את תקופתם עד תום. אפשר להסתכל על שיחותיה כביטוי בוטה ביותר של תפיסת העולם הישראלית הבורגנית-"נאורה". מבחינה זאת, אפשר לקרוא את הגיגיה, הפרושים על פני 291 עמודים, כ"מדריך משתמש" לנורמות המקובלות של תחילת המאה ה-21 – מסמך אנתרופולוגי מרגש.

צדו האחד של שיקוף זה, שהוא אולי הסימפטי יותר, הוא התייחסותה של רזיאל ז'קונט לעניינים הקשורים למעמד האשה. למרות שניתן למתוח ביקורת על הנימה האינדיבידואליסטית החריפה שעולה מדבריה (ברוח הזמן כמובן), יש משהו מרענן באופן שהיא מדברת על כך שנשים צריכות לחיות את חייהן לא רק בשביל גברים ובשביל להקים משפחה, אלא בעיקר למען עצמן. גישה זאת, שמשתקפת בקלות המדהימה שבה היא מסבירה לנשים שעליהן להתגרש, לדרוש מבני זוגן חשבונות נפרדים וכן הלאה, מסמנת לא רק את נטיותיה הפמיניסטיות של רזיאל ז'קונט, היא מסמנת שינוי מבורך שעבר על התפישה הנורמטיבית של מעמד האשה.

אך לשיקוף זה של הנורמות המקובלות, יש גם צד אחר, מעיק יותר. פסיכולוגיה מסוג זה משמעה גם שההתייחסות של רזיאל ז'קונט אל האנשים המתקשרים אליה היא פלקטית לחלוטין – יש למשל מקום רק לסוג אחד של יחסים, אלו שבאים בקלות. ראיית עולם זאת באה לידי ביטוי קיצוני באחת משיחות הרדיו המצוטטות בספר. באותה שיחה "טיפלה" רזיאל ז'קונט בבחור ששאל אותה מה לעשות בקשר לחברתו, שביקשה לדחות מעט את חתונתם לאחר שהכירה גבר אחר. העצה באה מייד: להיפרד מחברתו, למרות שהיא ניתקה זה מכבר את יחסיה עם הבחור האחר, ואומרת לו ללא הרף שהיא עדיין אוהבת אותו. הסיבה? הבחורה רוצה אותו רק בתור תעודת ביטוח, ו"הקשר שלכם זקן ועייף" (עמ' 54).

העצה ניתנת לחלוטין על פי רוח התקופה. יחסים הם משהו שנמנעים באופן עקבי להילחם עליו, הם נתפשים כמשהו שניתן להחלפה בכל רגע נתון שבו שני אינדיבידואלים-בוגרים-ועצמאים-מבחינה-כלכלית נתקלים בבעיה. התפישה כי ייתכן שיחסים הם דבר שנבנה דווקא דרך אתגרים וקשיים, משהו שראוי להילחם עליו ככל האפשר, היא זרה ומוזרה. ייתכן שרזיאל ז'קונט דווקא צדקה בעצתה, ייתכן שעל פי שתי דקות שיחה היא יכולה לנתח לעומק יחסים שלמים, ולהסיק שהם אבודים. אבל מצד שני, ייתכן גם שאם האומלל היה נאבק על היחסים, המשבר היה חולף. הבעיה היא שבשביל אנשים כמו אלו שמתקשרים לתוכניתה – אנשים הרואים בה סמכות עליונה בענייני החיים ויחסים בפרט – העצה המלומדה שהיא מספקת היא לעתים קרובות גזר הדין סופי.