פחד אלוהים

כאשר מדובר בספרה של מלכת הדגדגנים, כמובן שאין לצפות למאסטרפיס ספרותי, וכמובן שאין זו חוכמה גדולה לרדת על ספר מהז'אנר הזה. אבל העניין עם "יש אלוהים" של קארין ארד (ידיעות אחרונות) הוא שפשוט אי אפשר לרדת עליו מספיק. אם לסכם במשפט אחד: אם אלוהים באמת היה קיים, הוא לא היה מניח לספרים כאלה לקרות.

חברים, אני לא מבינה הרבה מהחיים שלי, אבל אם יש משהו שאני מבינה בו, זה ספרי זבל. מי שידפדף בארכיון הביקורות יבין שקראתי יותר זבלונים משרובכם צחצחתם שיניים. אחרי שמפשפשים במזבלה מספיק זמן מבינים שגם לזבל יש דרגות וגוונים שונים של סירחון. ולעומת החירייה של קארין ארד, אפילו סמדר שיר מתגמדת לכדי סל ניירות משרדי.

אני מקווה בכל מאודי שקארין ארד כותבת כפי שהיא כותבת רק בגלל שהיא חושבת שזה מה שהקהל רוצה, שזה קליט, מסחרי, רווחי או משהו מסוג זה. אם היא תצליח לעשות כמה גרושים מהמוצר הזה, אז שיהיה לה לבריאות, זה בטח לא מזיק יותר מקרינה של מיקרוגל. אבל אם אגלה שקארין ארד באמת מתכוונת לכל השטויות שפולטים הגיבורים שלה, אז לא אדע את נפשי מרוב צער.

לדוברות בספר (רונה שגוססת מסרטן ואז מתה וקולה היפה שכולם תמיד רוצים לזיין) יש כל מיני קביעות ותיאורים לגבי הקיום ויחסי המינים; תיאוריות שמתחלפות ומשתנות כל שנייה בסגנון "כל אשה יכולה לאהוב יותר מכל גבר" ו"כל רגש הוא הדדי". כל הפטפוטים האובססיביים האלה עוררו בי אימה מפני שהזכירו לי תיאוריות שעברו לי בראש בגיל עשר. אז, בילדותי החשוכה, גם אני חשבתי שזה חכם מאוד וכדאי להעלות את זה על נייר. היום אין שמחה ממני על כך שלא עשיתי את זה, וכשאני קוראת את זה מפי גיבוריה בני השלושים פלוס של קארין ארד בת השלושים (בערך), זה מעורר בי חלחלה.

זוהי שפת ההכללות והערכים המוחלטים שמאפיינת את כתיבתה של ארד, שפה שאפיינה גם את מניפסט הדגדגנים המפורסם שלה. לא שלא היה במאמר ההוא משהו אמיץ, ואם הוא באמת עזר לכמה בחורות להיות יותר אסרטיביות במיטה אז בכלל, אבל כל הקביעות המוחלטות מסוג "מספיקה תנוחה אחת פר משגל" מתנקזות אל תפישת עולם ילדותית שמנסה להפוך את העולם למקום הומוגיני וחד ערכי. ב"יש אלוהים" הגיבורים שוכחים כל פעם אמת חד ערכית אחת ומיד נאחזים באחרת, בלי שנראה שהם או מי שכתבה אותם מבינים זאת. כמו ילדים.

הדבר המרגיז ביותר בזבלון הזה, מבחינתי, הוא האופן שבו ארד מכסתחת את ההתנסחות המגובבת שלה. קודם כל היא מפקידה את הספר בידי הדוברות חסרות נסיון הכתיבה שלה, כך היא מסבירה את העילגות, אך הנורא מכל - בסוף היא ממקמת את אחת הסצינות המיותרות שלה בהקרנה של "כביש אבוד" של דייויד לינץ'. שימו לב אנשים - פאקינג דייויד לינץ', האמן היחיד שמזכירה ארד בספרה, עליו אומרת קולה: "לדעתי הוא קצת ליצן הלינץ' הזה. לדעתי הוא בכלל לא תכנן שתהיה עלילה... אבל הוא פשוט כזה גאון שאני נהנית גם סתם להיכנס לראש שלו, בלי להבין".

מה זה אמור להביע? "יש אלוהים" הוא מחווה ללינץ'? דיווי, הגיבור הפלקטי שלה, הוא דייויד לינץ' הישראלי? המורכבות של לינץ' שווה לחוסר היציבות בספרה של ארד? האם קארין ארד רואה עצמה כגירסתו הנשית של דייויד לינץ'? או שבעצם אני מגזימה לחלוטין ואת הפרט הזה יש להבין כמו שיש להבין כל מילה אחרת ביצירה הזו - אין לו שום משמעות, הוא סתם מונח שם במקרה, פשוט סתם.