מתחת לקו העוני

אנריקה מרטין מורלס, אותו אנו מכירים כריקי מרטין, חוזר עם אלבום חדש בשפת אמו, “Almas Del Silencio”. התקליט מלא בשירי לטינו-פופ אובר-מופקים, כך שאצל ריקי מרטין אין שום חדש, חוץ מזה שקרה לו משהו לשיער שגורם לו להיראות כמו דוגמן ליוויס מסוף האייטיז אפילו יותר מבדרך כלל (זוכרים את ניק קיימן?). הדיסק נפתח בלהיט התחנה המרכזית “Jaleo”, כלומר "חלאו", עם ח' גרונית ורכה כחמאת שום בעת ובעונה אחת, שמשלב גיטרה ספרדית עם גיטרה חשמלית בשביל הטאץ' הרוקיסטי. בכלל "חלאו" מצליח באופן מרשים להפגיש את הדם החם הספרדי עם ים-תיכוניות טברנאית וקורטוב של רוק שכנראה יעיל בווליומים מסוימים, כמו גם במזג אוויר מסוים ובאירועים משפחתיים מסוימים מאוד. בואו נאמר שאני לא רוצה להיות מוזמנת לאף חתונה בחצי השנה הקרובה. משם הוא עובר לעוד סינגל, בלדה דווקא מכובדת בשם “Tal Vez”. ומצורפת גם רצועת מולטימדיה בה מספר לנו ריקי על כל שיר ושיר. לא הבנתי איך הוא מחליט מתי לדבר בספרדית ומתי באנגלית, אבל העיקר שיש שפע של פוטג' אטרקטיבי של ריקי מטייל על החוף בשקיעה, מצטלם לקליפים עם כוסיות, עושה ספורט, שותה קפה ומצחצח שיניים ותאמינו לי שמעולם לא ראיתם מישהו מצחצח שיניים בצורה כל כך סקסית. למרבה הצער הוא לא אומר בראיון הרבה דברים מעניינים (כן, אנחנו יודעים שריקי מאוד אוהב את פורטו-ריקו), אבל אני מוכרחה להודות שהתרשמתי מאוד מזה שהוא כל כך מתלהב מאולפן ההקלטות הביתי החדש שלו "כי אם פתאום צץ לי רעיון לשיר ב-4:00 בבוקר אני יכול מיד ללכת לעבוד עליו". ממש בריאן אינו.

אם אתם רוצים פופ לטיני עם סטייל אירופאי אמיתי, ולא סתם יפיוף אמריקנו-לטיני פרחי, לכו על ארוס רמזוטי. גבר שרוכב על אופניים עם חליפה טובה זה גבר. רמזוטי האיטלקי, שחנך לפני כמה חודשים אוסף להיטים, מוכן ומזומן עם תקליט האולפן התשיעי שלו, שנקרא פשוט "9" (אמרתי לכם שהוא בחור בטוב טעם) ויוצא גם בגירסה איטלקית וגם בגירסה ספרדית. אמנם גם רמזוטי מעולם לא בחל בצילומים על חוף הים, והוא ידוע גם כמי שחוטא בשוט "אני מצמצם את עיני ולועס את קצה משקפי השמש שלי, משמע אני עסוק באינטרוספקציה", אבל כל זה לא מצליח להרוס את השיק הכללי. כמו תמיד, אפשר לסמוך על רמזוטי שיספק אסופת אדולט-קונטמפוררי שרמנטית באינפוף הסקסי המוכר שלו.

שמונה שנים אחרי תקליט הקאוורים שלה, "מדוזה" (בו האשה הזאת עשתה ל”Train in Vain” של הקלאש דברים שאין עליהם מחילה) ו-11 שנה אחרי שהוציאה תקליט של שירים מקוריים (תקליט הסולו הראשון שלה, "דיווה"), חוזרת אנני לנוקס - כבר בת 49, לחובבי הטריוויה - עם תקליט בוגר, כנה, חשוף, אמיתי, בלה בלה בלה. אם כריסטינה אגילרה קראה לתקליט שלה “Stripped” וג'ניפר לאב יויאט בחרה ב-“Barenaked”, לנוקס הלכה פשוט על “Bare” - הגירסה נטולת הסקס-אפיל מבין שמות הזהו-התקליט-החושפני-שלי-אז-כדאי-לכם האופציונליים. על העטיפה האחורית כותבת לנוקס: "התקליט הזה כולל שירים מאוד אישיים ואמוציונליים. באופן מסוים חשפתי את עצמי דרך המוזיקה כדי לחשוף היבטים של עולמי הפנימי, שהינם שבירים. אינני אמנית צעירה בשנות העשרים של חייה. אני אשה בוגרת שמתמודדת עם ציפיות החיים שאיכזבו". את זה היא עושה על ידי שירי פופ בעלי גוון ברור של סול. חלקם בלדות, חלקם יותר אפ-ביט – כולם בטריטוריה של ליסה סטנספילד ומלווים בטקסטים נשיים רגישים, בוגרים ומשעממים. נראה לי שאני אתן את הדיסק לאמא שלי. אני מקווה רק שהיא לא תיבהל מהצילום של לנוקס על העטיפה, בו היא נראית כמו דראג קווין קשיש ועייף שעובד במאפייה להשלמת הכנסה וחבורת חוליגנים הומופובים שבאו לקנות רוגלעך שפכו עליו שק של קמח (ואחר כך כדי להתעודד הוא הלך לסופר-פארם וקנה לעצמו זוג חדש של ריסים מלאכותיים). גם את הצילום הזה מרגישה לנוקס צורך להסביר בטקסט (והפעם בצדק): "אינני רוצה לייצג את עצמי ויזואלית בצורה קלישאתית, מיופייפת, סכרינית. אני רוצה לחשוף את עצמי כפי שאני באמת. הדימוי הוא חסר זמן, חסר ג'נדר, ומעורפל מבחינה גזעית". במחשבה שנייה, אולי עדיף למכור את הדיסק לאוזן השלישית ולקנות לאמא שלי את הדיסק של אלקטריק סיקס במקום.

על המדבקה שהדביקו בהד ארצי על עותק הפרומו של הדיסק החדש, ה-12 במספר, של מודרן טוקינג, כתוב "עם הצלחה אי אפשר להתווכח". מי מתווכח? אחרי הניג'וסים של אנני לנוקס דווקא די מרגיע לחזור למודרן טוקינג. מודרן טוקינג לעולם לא מתבגרים או מרצינים או משתנים או רוצים לחשוף בפנינו את עולמם הפנימי - הם רק מתעשרים. סוף-סוף תקליט בלי טיפת יומרה לכנות (עובדה, לשיר השני קוראים “I'm no Rockefeller”). מודרן טוקינג, כמו תמיד, מציעים את מיטב היורו-טראש השמח עם טקסטים מטומטמים כמוהם לא שמעתם מאז "שרי שרי ליידי" (לא כי הם לא הוציאו מאות שירים כאלה מאז, פשוט כי לא שמעתם אותם). והכי שמח הוא כמובן הלהיט “TV Makes the Superstar”, המתייחס לתחביב החדש של דיטר בולן – מחצית מודרן טוקינג – כאיש שעומד מאחורי הגירסה הגרמנית של תחרות הכשרונות הטלוויזיונית הפופולרית "פופ איידול".