הולך על המים

לא לחינם בחרה ויקטוריה "פוש" אדאמס בדייויד "בקס" בקהאם להיות נער הכרומו של שאיפות ההשתלטות שלה על כל אינץ' פנוי באימפריה הטבלואידית הבריטית, רוצחת הנסיכות וממליכת המלכים. האגדה מספרת כי אדאמס, הצלע החמישית, המעפנה וגרומת החזה במחומש הג'יבריש התרבותי "הספייס גירלס", איתרה את בקס זה בתקופה בה עיקר תהילתו נבע ממה שמכונה בפי עיתונאי הספורט "משחקו הנמרץ" ולחשה לאחת מחברותיה לסיירת הפוסטמות המאנפפות: "האיש הזה יהיה בעלי". בדומה לכל אגדת מקומונים מקושקשת, גם זו של בקס ופוש התחילה כקלישאה זולה על משחק חיזור לנוער האקנה המיוחם, אבל בשונה ממנה - הסתיימה כגירסת קאוור לסיפור סינדרלה תאגידי מודרני.

אבל אם הדיון על משטרת המחשבות הקלפטעית ששבתה את בקס, נער הכדורגל הזהוב מצפון אנגליה, שעיקר השכלתו המינית התבססה על צפייה בעלת מאפייני אדיקות דתיים באופרת הסבון האוסרטלית "שכנים", הפך לשק האיגרוף החביב על עיתונאי תרבות שנכשלו בחלומם לשחק בוומבלי, ולבובת הנגיחות החביבה על עיתונאי ספורט שוויתרו על חלומם להופיע על במה אחת עם סטינג, באותו וומבלי, הרי שהעיסוק באיכות התרבותית של מיס ומיסיס בקהאם טרם נפתח בצורה רצינית. ברשותכם, אנסה לשמור על מוניטין הכשלונות המפוארים שלי גם הפעם.

בקהאם, האיש וגזיזת הזהב, הפך בשנתיים האחרונות לא רק לנסיך הטמבל בחפיסת הקלפים שמבכה את מותה של נסיכה לב אדום בולימיה – דיאנה ספנסר, "הסאן" יקום דמה – אלא גם לשאלת הפרס הקלה בגירסה המתעדכנת של משחק הטריוויה התקשורתי: איזה מותג עולמי מוכר ליותר נערות אסיאתיות צווחניות – קוקה-קולה או דייויד בקהאם? התשובה קלה באופן מגוחך: 7 בלונד של נבחרת אנגליה מזמבר את ענק המוגזים האמריקאי בחינניות בריטית פרעחית- נערית-רעננה. וכיצד? כיצד הפך שחקן הכדורגל, שעיקר כשרונו מתבטא בלהיראות ולהריח טוב ב"קנזו", למגה מותג אנושי?

האם זה יופיו, המזכיר יותר מכל מראה נער מקהלה שגדל לקבל כמה מציצות טובות מזונות בליש"ט וחצי ברחובות האחוריים של סוהו? כנראה שלא. בקס אמנם יפה, אבל לא פחות יפה ממנו היה דויד פיזנטי, הנתנייתי שלנו, שניגב חומוס תעשייתי על פטמות בריטיות מסוכרות. מי זוכר היום את פיזה? מי יודע לסמן את נתניה על המפה? האם זה הניהול האישי של ויקטוריה, רודנית האופנה, שחווה אורגזמה רק בפגישות עם יועצי השקעות ועם שולי פנינים תאילנדים? גם כאן, כנראה שלא. פוש אמנם נותנת ניהול בראש, אבל בשביל עמלת סוכן של חמישים אחוז פלוס הזכות לרכב על בקס בתחתוני סליפ טנגה מעור נחש, אני מכיר 300 סוכנים שהיו מביאים אותה בתוצאות עסקיות יותר טובות.

האם מדובר בכשרון כדורגל בלתי חוזר? שיהיה בריא בקס, ובלי ללכלך, אבל אם היה נולד בישראל הרחוקה, הסיכוי שהיה הופך לסדרן בגן החשמל גבוה עשרות מונים מזה שהיה מצליח ללבוש את מדי הפומה כחול-לבן של נבחרת ישראל. הילד לא כשרוני במיוחד. האם מדובר באיזו איכות קולנועית, הילת סטאר ממגנטת שנשפכת ממנו כמו נוזל סיכה מכובעון דורקס פרימיום? לא ממש. בקס ממעט לפתוח את הפה או להצטלם כשהוא לא מולחם לידה הימנית של פוש – לא ממש גירסה לא מעשנת להאמפרי בוגרט, אפילו לא צינו בטייץ. בקס הוא מסוג הטיפוסים שאלמלא היה דייויד בקהאם, היה עשוי להיתקע איתכם במעלית חצי יממה ולהותיר עליכם את הרושם של "היה איתי איזה אחד במעלית, בריטי, אני חושב, אחלה שיער, לא מדבר הרבה, לא תרם הרבה לפרויקט החילוץ, אפילו לא היה מספיק אינטלגנטי כדי להבין שחייו בסכנה". בוק שומר חוק. מהסוג שהארי המזוהם היה יורק לעברו "קאם און, מייק מיי דיי. במחשבה שנייה, עזוב".

התשובה, כמובן, נמצאת מתחת לאף המנוקב פירסינג של כל ילדה בת 14 שמקבלת אוטם שריר המוח בכל פעם שהיא פותחת את מדור הספורט כדי להתעניין בנעשה בליגה האנגלית ובעלילות בקס ומסדר הג'לטין לשיער. כשרונו העיקרי של בקס הוא היעדר כל כישרון יוצא דופן. דייב ינוקא הוא גירסת היי-טק משוכללת של בינוניות מבריקה, תוצאה של גולדן שאואר כירורגי שמזליפה התרבות החדשה על פני עבדיה, ומשווקת כקרם פנים. בקס האנמי, גם אם החביב ובעל הנימוסים הנאותים, הוא האב-טיפוס של מותג האלילים היחיד האפשרי בעידן החדש - נטול אישיות, נטול פניות, נטול מחלוקות, נטול אשכים, נטול חירות מחשבה, נטול חירות אופנתית, נטול חירות התבטאות בכתב או בעל-פה, נטול כל נכס להוציא הנכס העיקרי: יכולתו להתמזג בתוך הסיבים השקופים של המטריקס ולהפוך לחלק ממנו, לרכיב פוטוגני שכתוצאה של מקריות גרידא ושיטת הסתברות הסיכויים הבנאלית ביותר הפך למפלצת סטאר ידידותית לצרכן המגזינים.

זהו בקס, ואין טעם להלין על כך או למאוס בו. הוא גיי פרנדלי, כמו גם טינאייג' אייקון, כמו גם הבן האוטיסט ומעורר האמפתיה של השכן, כמו גם החבר שכל אמא היתה רוצה שיבתק את קרום הבתולין של בתה הצעירה המסורקת כהלכה, ולו מהטעם הפשוט שאין לו אופנוע והוא לא מעשן. בקס הוא גירסת סמל הסקס של נדי פעמוני – ליימעך לא מזיק, עם המון כוונות טובות ונאיביות אינפנטילית, שרק טוב ייצא ממנה. הוא לא מסוגל להזיק לעצמו, משום שהוא אינו מסוגל לבצע כל פעולה. החצנת רגשות הוא שומר למגרש הכדורגל, מקום בו התנהגות ילדותית דפקטיבית מתקבלת בהבנה, שכן כדורגל הוא מגרש המשחקים העולמי של כל הפיטר-פנים עם בעיית השפיכה המוקדמת, או הזין בקוטר T -72, אין כל הבדל.

הוא אינו מסוגל להיות שנוי במחלוקת, משום שבמידה רבה הוא אינו קיים. הוא אינו מסוגל להתקיים במושגים של "תודעה תרבותית", משום שזו מתנה כל קיום בהיותו בעל מאפייני הרס עצמי או כל וריאציה על אובדן דרך. הוא אינו מסוגל לאבד את דרכו, משום שהוא הולך, כמו ישו בשעתו, על המים, חוצה את האוקיינוס האטלנטי, מהחוף הבריטי לזה האמריקאי, בדרך לעוד מיליון דולר/פאונד, בדרך לעוד אזכור אגבי בבית חרושת לידיעות תפלות, שהיא התקשורת החדשה, שאינה עוסקת בתרבות, אלא בתחליפי תדמית מלאכותיים שקל לנסח ופשוט להעריץ. בקס, עכביש התהילה החדשה, טווה סביב עצמו וסביבנו רשת של אזכורי