תומר

אל מלא רחמים. השמים בוכים היום על תומר, הקורבן השלישי שגובה הסדרה הזו, ובוודאי הקורבן המיותר מכולם. מאז פרשיית עסק הביש לא נראה כמחדל הזה. שרוע על הרצפה הקרה, מתבוסס בדמו, תומר המת הוא עדות אילמת למדיניות החיסולים הכושלת, לתרבות הסמוך, לזילות חיי אדם במדינה שפרצופה כפרצופם המכוער של החבר'ה של אלפסי, שנראים כמו מג"בניקים משוחררים ופועלים על פי מיטב השלומיאליות הצה"לית, לפיה חיסול ממוקד אינו חיסול ממוקד, ורשימת האלמנות מתארכת. במדינה שמפקירה את בטחונם של אזרחיה בידיו של כצנלסון אין אמנם ברירה אלא לקחת את החוק לידיים, אבל מישהו חייב לרמוז לאדון אלפסי – טוני סופרנו לאביונים – שמסתמנת בעיה קלה עם האנלפבתים שהוא בוחר להעסיק. זה התחיל בתאונת הנשק החובבנית של גנגנה תנצב"ה, והמשיך בהתנקשות החלטוריסטית הזו, באדיבות הצמד אלי ומריאנו. מלכתחילה היה תומר אאוטסיידר בין שותפיו על הסט – אמן מיוסר, רגשן, שינקינאי, יפה תואר, נעים הליכות, רומנטיקן. עוף מוזר. לא בכדי איבד את זכרונו – עדיפים חיים שלמים של אמנז'יה על פני סצינה נוספת עם צמד המקוננות הצווחניות הללו. אם בעבר התרעתי כאן כי יש לשלול מבתיה את הסמכתה המקצועית, הרי שהיום אני מרחיבה את הדרישה ומזהירה: יש לאשפז את האשה הזאת. כמה חודשים במוסד סגור יעשו לה רק טוב, מה גם שההלוויה הזו תהיה מספיק קשה לכולנו גם בלי ההיסטריה שלה. מן הראוי שתלמד מהחברות של סוניה איך להתנהג בשעה קשה. אלוהים מרחם על ילדי הגן, ועל ריקרדו לא ירחם עוד. יהי זכרו ברוך.