איאן והסתומים

פסטיבל איאן מקיואן בעיצומו. שישה ספרים של הסופר הבריטי המרכזי הזה מונחים כעת על המדף: "אהבה עיקשת", "אמסטרדם" ו"כלבים שחורים", שלושת הגורמים הקובעים במשוואה שהם הרומנים שכתב לאורך שנות התשעים ותורגמו בשנים האחרונות; "כפרה", ספרו האחרון מ-2001 וזה שהוצאתו לאור היתה להכרזה על פתיחתה של עונת הרחצה; ומהדורות חדשות של "גן הבטון" ו"נחמת זרים", שני הרומנים הראשונים של מקיואן מסוף שנות השבעים וראשית שנות השמונים, שאין שום אפשרות להתבלבל בנוגע למוטיביציה הגבוהה להוצאתם מחדש - כתוב על גבי עטיפתם: "מחבר רב המכר 'כפרה' ". כי השרירותיות, היא שעושה את שוק המו"לות בארץ לדבר כל כך נחמד: עד לאחרונה, בעקבות זכייתו בנובל של אימרה קרטש, אנשים קנו ספרות שואה. עכשיו מאווררים יצירות של מקיואן מלפני עשרים שנה ויותר, כי הדיבור הוא ש"כפרה" ספר בן זונה.

אכן, בן זונה? לא מזמן קבע באומץ רב שי גולדן באתר זה כי "כפרה" (עם עובד) הוא הספר הכי טוב שקרא מעולם. מעניין לרדת לעומקה של ההצהרה הזו, ובטח להתעמת איתה חזיתית, אך יותר מזה מעניין להתייחס אליה כאל סימבול של נקודת שיא ביחסים שבין מקיואן והקורא הישראלי לאורך השנים. יחסים שידעו עליות ומורדות בהתאם לקפריזות של הוצאות הספרים ולתפישתם איזו ספרות צריכה להיקרא. שכן, בדומה לפלירטוט המוקדם והמפורסם של הישראליות עם "רדיוהד" בתחילת דרכה, החיבור המקומי אל מקיואן נוצר כבר בימיו הראשונים כסופר, באמצע שנות השבעים, כאילו ידעו לנבא פה את מימדיו העתידיים. אלא שאז, באחת, נותק הקשר עימו לחלוטין לתקופה של 15 שנים לערך, שדווקא בהם המשיך שמו לצבור תאוצה בפלנטת הספרות הבריטית. רק בסוף שנות התשעים, כשמקיואן כבר הוגדר בפועל קאנון מודרני, נרשמה חזרה בתשובה בדמות ארבעה ספרים שתורגמו במהלך זריז בן שש שנים.

אלא שבתבנית שעומדת בבסיס מערכת היחסים ההיסטורית שבין מקיואן והקהל הישראלי (כן, לא, כן-כן), ניתן לראות כמעין חלון אחורי למכלול היצירה שלו, ואף להסביר אותה באמצעות סקירה זריזה של התהליכים שעברה הספרות הבריטית והישראלית בעשורים האחרונים. מקיואן נמנה היום עם ארבעת השליטים הבלתי מעורערים של הפרוזה הבריטית המיינסטרימית, יחד עם סלמן רושדי, ג'וליאן בארנס ומרטין איימיס (כולם, אגב, תורגמו לעברית), ובהתייחס לספריהם האחרונים של כולם - לבטח אל מול "האדמה מתחת לרגליה " התמוה והמעייף של רושדי - הוא אולי אף הטוב שבהם. ארבעתם מייצגים את הדור הספרותי שנולד באנגליה בראשית שנות השמונים, שכמו כל דור חדש פעולתו הראשונה היתה רצח אב. בסוף שנות השבעים היה שיקי מאוד בלונדון לגרוס כי הספרות הבריטית תקועה ושהרומן האנגלי פשט את הרגל. עם עין קנאית שפוזלת אל הנסיוניות האמריקאית, למנסחי הטעם נמאס מריאליזם דקדקני שהיווה את נוף הכתיבה הדומיננטי בעשורים שלאחר מלחמה"ע השניה. הכוח החדש היה מצוי כעת אצל כתב-העת הצעיר והבועט "גרנטה".

בדברי ימי הפרוזה האנגלית, מקיואן ורושדי הם התינוקות של "גרנטה". תוך התעלמות קלה מיוצרי שוליים כמו אנטוני ברג'ס (מחבר "התפוז המכני") וג'יי. ג'יי. באלארד ("קראש"), או ז'אנריסטים כגרהם גרין, פיתח באותם ימים "המגזין לכתיבה חדשה" גישה מיליטנטית-עצבנית ויצא בהצהרות על השיעמום הכבד שמטילה עליו הספרות האנגלית. כך, למעשה, הוא יצר במכוון את תנאי הגידול הנוחים לדור הבא, שהביא עימו אופציות ספרותיות נועזות, סגנוניות ותימטיות, ולצידן שנאה גורפת לתאצ'ריזם. מקיואן, 30 פלוס דאז, חבק שני קובצי סיפורים ואת רומן הביכורים המעולה "גן הבטון", שכבר בו ניכר משהו מהתנופה החדשה. במרכז הספר רביעיית אחים ואחיות הגרים בבית אשר בלב עזובה אורבנית, למרגלות גורדי שחקים. הארבעה מתייתמים מהוריהם ונאלצים להתמודד קיץ אחד לבדם עם עצמם ועם עצם נעוריהם. אם הוזכרו קודם דורות של ריאליזם דקדקני, מרשים לראות איך כבר ברומן הראשון שלו מקיואן מוציא מהסוגה הזו את המושלם, כפי שעושים בדרכם קן לואץ' ומייק לי.

"גן הבטון" תורגם לעברית בשנת 80'. "נחמת זרים", הרומן הבא של מקיואן מ-81', כבר היה משהו אחר לגמרי, רומן מורכב, הזוי, מסוייט, ספק מחווה לקפקא (מקור השראה מובן מאליו כמעט), ספק מחווה ל"מוות בוונציה" של תומאס מאן. במרכזו זוג התועה בנבכי כרך אורבני ונופל קורבן למלכודת בידי זרים. הרומן תורגם לעברית בשנת 83', שזו גם השנה בה פירסם "גרנטה" בפעם הראשונה את הרשימה היוקרתית של הסופרים הבריטים המבטיחים ביותר של העתיד, אותה ישוב ויעדכן כתב-העת פעם בעשור. מי בפנים? מקיואן, רושדי, איימיס, בארנס, פט בארקר, קזואו אישיגורו ועוד. החבר'ה הטובים. מכאן ואילך, אל תוך שנות התשעים, הפרוזה של מקיואן הופכת בהדרגה יותר ויותר מקאברית, שחורה, אלימה. היא חוקרת עולם המושתת על פארנויות, יחסים אנוש סאדו-מזוכיסטיים וסטיות מיניות. בשלב זה המו"לות הישראלית מנתקת מגע. מקאברי, שחור ואלים זה לא כוס התה של הקורא הישראלי. מאיר שלו עדיף. אך, כזכור, ועם זיקה הדוקה להיום, החיים בעולם נמשכים – ועוד איך נמשכים - גם כשבישראל מחליטים על התבדלות תרבותית. מפה לשם, כמו שאומרים, מקיואן דווקא מתרחב והולך: הוא כותב לטלוויזיה, לקולנוע. על הדרך, "גן הבטון" ו"נחמת זרים" מעובדים לסרטים.

עד שנת 97', בה לקחה על עצמה הוצאת עם עובד לייבא את מקיואן לקדנציה שניה, הוא כותב ארבעה ספרים נוספים (מהם אחד לילדים). בשלב הזה, טוב שאתם שואלים, מקיואן כבר סופר מבוסס כשמתחתיו צומח דור חדש, המאכלס סטארים כמו חניף קוריישי ווויל סלף, שמנתבים את הפרוזה בהתאמה לכיוון הפופי והאוונגרדי. כשיצא לאור בעברית באותה שנה ספרו של מקיואן "כלבים שחורים", מראשית שנות התשעים, הוא קוטלג בזהירות רבה בסדרה המפוארת אך נסתרת "פרוזה אחרת", על אף שבינו ובין "אחרו?ת" אין דבר. מדובר בעוד יצירה מעולה, רומן קטן ההולך בגדולות, ובו ניסיון לתאר באמצעות סיפור בין-דורי את השבר הפילוסופי והאידיאולוגי שבין השכלתניות והרוחניות במער