התקווה

בחשש ובסקרנות ניגשתי לשמוע את האוסף החדש "שרות לאה גולדברג". גולדברג היא לא רק המשוררת החשובה ביותר של המודרניזם בעברית, אלא גם המשוררת שאני הכי אוהב. לכן חששתי ממה שאוסף כזה עלול לעולל לה. מצד שני, דווקא כי שמעתי כבר לא מעט שירים של גולדברג שחוברה להם מוזיקה, ידעתי שיש במילים שלה משהו שמאוד נענה ללחנים והסתקרנתי לשמוע את השירים החדשים שבאוסף. לפעמים נדמה שהמוזיקליות של השפה שלה, השקולה והחרוזה באופן מושלם, אפילו מכילה מראש את הלחן. אני לא אומר את זה כמוזיקאי (אני לא), אלא מתוך תחושה של קורא, ועכשיו גם מתוך האזנה לאוסף היפה הזה.

"שרות לאה גולדברג" הוא אוסף כפול. הדיסק השני כולל שירים שכבר לא צריכים יחסי ציבור, כמו "סליחות" של יהודית רביץ ו"את תלכי בשדה" של חווה אלברשטיין. רוב השירים יפים וכינוסם ראוי, אבל אין בו חידוש שמצדיק התרגשות יוצאת דופן. בדיסק הראשון, לעומת זאת, שבעיקר אליו אני מתייחס כי בו הדברים החדשים, יש כמה זמרות ויוצרות שלא שמעתי עליהן עד היום ואחרות ששמעתי ואהבתי אבל לא שמעתי מספיק. אפשר לשאול, ובצדק, למה אף בוס באף חברת תקליטים לא עוזר להן להגיע אל הקהל הרחב. אבל אני מעדיף גישה חיובית, והצד החיובי שהאוסף הזה מגלה הוא שלמוזיקה הישראלית יש עתיד מגוון ומוכשר ושאסור לאבד תקווה.

לפני שאני מקדיש את יתר הטקסט לדברים בשבח האוסף, כמה מילים על הדברים המרגיזים שבשוליים. קודם כל, הידידותיות למשתמש. האוסף, כאמור, מחולק לשני דיסקים. בראשון כלולים – בעיקרון – לחנים וביצועים חדשים, ובשני שירים ישנים ומוכרים יותר. החיתוך לא חד משמעי והוא גם לא מוסבר בשום מקום, אבל ניחא. בעייתית יותר העובדה שליד רוב השירים לא מצוינות שנת ההקלטה וחיבור הלחן, וגם לא איפה הופיעו קודם אם בכלל. ייתכן שחלקם נעשו לקראת המופע שהתקיים בפסטיבל ישראל, אבל גם זה לא כתוב. שורה כמו "הוקלט במיוחד לאוסף זה", או כל טקסט רלוונטי אחר, היתה מאוד עוזרת לאוריינטציה. בעיה נוספת היא שמילותיהם של שני שירים לא הודפסו במלואן, וזאת דווקא באוסף שכוונתו לתת למילים את הכבוד שמגיע להן. עניין אחרון הוא שורות הביאור הקצרות שמתחת לטקסטים. יש להן ריח לא טוב של שיעור ספרות ובעיניי כדאי להתעלם מהן.

ולעניין עצמו. מזמן – אבל ממש מזמן – לא שמעתי מצבור כזה של שירים מכו?ונים, כנים, נוגעים ומרגשים כל כך. את זה שקשה להתקרב ללאה גולדברג בלי להרגיש את התחושה הזאת, שרק למשוררים גדולים יש מילים עבורה – את זה ידעתי. אבל שכל כך הרבה יוצרות ויוצרים שונים (בין המלחינים והמעבדים יש גם גברים, מה לעשות) הצליחו להפוך אותה לשלהם, ולתת לה ביטויים מוזיקליים כל כך שונים וכל כך מוצלחים – זה בעיניי סוג של פלא. כמעט אף לחן לא נשמע שבלוני, לא משנה אם זה "לתמונת אמא" המזרחי-תימני של אהובה עוזרי (שהיא גם מבצעת עם מיטל מעודה) או בלדת הרוק "פרידה" של ורד קלפטר. העיבודים כמעט תמיד עושים חסד עם המילים ועם הלחן, ולא חשוב אם זה "מחר" האופראי-מינימליסטי של אביגיל גלרטר (שהלחין ועיבד רונן הופמן ושמזכיר את די.אקס.אם) או "לא אהבתי" המכוסח-מעורפל של שרון רוטר (שמשום מה נשמע כאן יותר טוב מאשר בדיסק שלה). הדרה לוין ארדי ("הנער") הצליחה לדייק את הבדידות של זה שמצפה למי שלא באה, ושל זו שבאה אבל לא לה מצפים, ואפרת בן צור ("הילדה שרה לנחל") שרה בתמימות קורעת: "לאן יישא הזרם את פני הקטנים? למה הוא קורע את עיני?". כשרונה קינן ("חמסין") שרה "מאה מיתות – ולא קנאה אחת", כבר ברור שהאוסף הזה לא נועד לבעלי לב רגיש ולרגעים הרגישים של הלב, ולכן כמובן הוא נועד בעיקר בשבילם.

אין ספק: היחס שלנו אל דברים בעולם, ובכלל זה אל המוזיקה שאנחנו שומעים והשירים שאנחנו קוראים, קשור מאוד למצב הנפשי המסוים שאנחנו נמצאים בו ברגע המפגש. אל המפגש עם אוסף השירים של לאה גולדברג באתי עצוב קצת, קשוב מאוד, כשהביקורת השכלתנית נחה והלב נגיש. במצב אחר הייתי יכול אולי למצוא פגם במה שיכול להיראות כמו בלגן מוזיקלי די גדול שמתרחש באוסף. אבל לא זה מה שהרגשתי כשהקשבתי לשירים. גם שירים שבמסגרות אחרות לא השאירו עליי חותם עמוק במיוחד - יש כאלה, בעיקר בדיסק השני – מצטרפים כאן אחד לשני כדי ליצור אפקט מצטבר שלאט-לאט חודר מתחת לעור, מגיע ללב ומאתר בו סדקים שכבר שכחת מקיומם כדי להיכנס אליהם ולהרחיב אותם מחדש. הרוב המוחלט של השירים באוסף הזה מצליח לחבור למילים כדי להפוך את ההאזנה לחוויה רגשית, במובן הכי פשוט. לי הם גם גרמו להעריך, שוב, עד כמה לאה גולדברג היא משוררת גדולה: 33 שנים אחרי מותה היא עדיין מסוגלת לברוא ביצירה המקומית חיים חדשים.

לפני שנים, 20 ואפילו 30, היה מאוד אופנתי בארץ להלחין "שירי משוררים". חוץ מזה שהרבה זמרים עשו תקליטים בז'אנר הזה, גם נערכו כמה וכמה ערבים שהוקדשו לעניין ושהוקלטו. הפרויקטים האלה הפיקו, לדעתי, כמה מהשירים היפים ביותר ברפרטואר של המוזיקה הישראלית. באיזשהו שלב זה נעשה לא כל כך אופנתי. יכול להיות שזה קשור לירידת קרנה של השירה בארץ בכלל, שבתורה אולי קשורה בכך שהשירה שנכתבת פה היא פחות טובה, פחות מעניינת או פחות קומוניקטיבית; לא זה המקום לדון בכך. אבל עובדה היא שכשפרויקט כזה מוקדש למשוררת כמו לאה גולדברג הוא מצליח לייצר פנינים שלפחות בעבר היו הופכות מיד לקלאסיקה. היום, בתקופה שהיא מצד אחד כל כך קלה לציניות ולמרחק ביקורתי ומצד שני כל כך נוחה לקובי אוז, אני לא יודע מהם סיכויי ההתקבלות של השירים החדשים האלה. אבל אני יודע שאצלי הם קלאסיקה. כבר משלשום.