תן לו ברקטום

בניגוד למה שניתן היה לחשוב, דווקא ההאוס הוא הז'אנר המוזיקלי הכי מקופח בישראל ואני חושב שבהחלט ראוי לומר עליו "איזה מסכן". ממוזיקה מזרחית, היפ הופ, "אלטרנטיב", סינת' פופ, הרד-קור טכנו ועד מוזיקה חסידית (ז'אנרים המצויים מחוץ לזרם המרכזי), כולם זוכים ליחס נאה הכולל חשיפה תקשורתית נישתית, מקומות בילוי ספורים שבהם ניתן להקשיב ולפזז לצלילי המוזיקה הספציפית וקהל, אפילו במצב הצבירה הכי מינימלי שלו, שיכול לקיים איזושהי סצינה שמנהלת שיח הדדי נחמד (ובמקרים רבים, אובססיבי).

ההאוס, לעומת זאת, כמעט לא קיים על סדר היום – תחנות רדיו למיניהן לא משמיעות האוס, אין מועדוני האוס ואין קהילת האוס חמה ומגובשת (חוץ ממני והיזיזים שלי). ליתר דיוק: במילה "האוס" אני לא מתכוון למוזיקה הפופולרית שעיצבה בשנים האחרונות את תרבות הקלאבינג בישראל. זה לא האוס, זה נאחס. כוונתי היא להאוס במובן האותנטי שלו, לא המוטציות הטרייבליות-פרוגרסיביות או כל מיני טוויסטים אגרסיביים אחרים – האוס חם ורווי, עם זמרות וגרוב וקצב מדליק עם מסורת וגאווה ופאסון, לא הטראש חסר הזהות שמשמיעים במועדוני ההומואים. ואגב, זאת בהחלט תעלומה – בישראל דווקא ההומואים, המגזר שבצלמו המוזיקה הזאת נבראה, מעדיפים לרקוד לצליליה של מוזיקה אפלה, על גבול האהבלית, שלקחה את הניו יורק האוס ופשוט דיללה אותו מכל מוטיב סקסואלי והכניסה בו אלמנטים סטרייטים להחריד (למשל: ויקטור קלדרון).

מדוע כל חובבי ההאוס לכאורה בישראל – כל האנשים האלה שאני רואה מהלכים ברחוב עם תספורות של חרגולים – לא הידפקו באטרף על דלתות מועדון הזמיר כשליטל לואי וגה תיקלט שם את הסט הנדיר שלו לפני כמה שבועות? התשובה פשוטה: מדובר בעוד אחד מתסמיניה של הדחקת הFאנקיות בהיסטוריה התרבותית בישראל. הFאנק (בחיי, זה קשה כל פעם ללחוץ שה-פ' תהיה F) מעולם לא היווה איזשהו קריטריון או נקודת התייחסות – לשם דוגמה, בואו רק נגיד שרוק ישראלי זה הדבר הכי לא Fאנקי בעולם (ע"ע, נכון מאוד, חמי רודנר), מהסיבה הפשוטה שישראלים וכנראה גם יהודים הם יצורים בדרך כלל לא Fאנקיים (חוץ מאריק לביא), אלא עסוקים יותר בהישרדות, מאשר בכיף חיים.

כשהקהל של ההאוס בישראל הולך לרקוד במועדון, הוא מגיע כדי לחטוף בומבות, והדבר אכן אבסורדי – האוס היא לא מוזיקה של לתת ולקבל בראש, היא מוזיקה של ליטופים, ענטוזים וחיבוקים. במסיבות האחרונות בהם נכחתי ב-TLV חשכו עיניי – זה לחלוטין משהו שנראה כמו שיעור קרטה.

בגלל זה יש פה קהל גדול לטראנס וטכנו (יברך אותם האל, אנשים טובים) – הקרחנה היא חזות הכל וזה על הכיפאק, בזה הרי אשם הכיבוש, אבל את המיסקונספציה העצומה שיש לגבי האוס בישראל חייבים להפריך בשיא המרץ: גלובל אנדרגראונד זה לא האוס, טסיושי סוזוקי זה לא האוס, דיפ דיש זה כבר לא האוס. שיט, אפילו קובי אור זה לא האוס.

ואני חש אופטימיות לנוכח הקהל הצעיר של סצינת ההיפ הופ – אלה אנשים שלא גדלו על התפריט המקולקל של מוזיקה מדכאת, החבר'ה האלה יודעים כבר מינקות שיותר כיף להרים ידיים גבוה לשמיים ולהזיז קצת את המותניים, במקום לעשות הד-בנגינג ופוגו ואת התנועות הפסיכדליות שהערסים עושים עם הידיים.

אני הולך להמליץ כאן בקצרה על שלושה תקליטי האוס מעולים ועוד איזה משהו קטן (חלקם הגיעו באיחור, אבל זה המניאקים במכס). ברשימה הבאה יש 100% פירגונים – אז בבקשה לא להתעלף.

אז קודם כל כשמדברים על האוס במובן הכי פונדמנטליסטי שלו צריך לתת כבוד למשיח – מודימן, AKA קני דיקסון ג'וניור. מודימן בא מדטריוט, הוא מאדרפאקר כושי בדלן, מאחוריו שלושה אלבומים ומעמד של דמות קאלט חדשנית בדרגה שהיא קריטית לתולדות הטכנו וההאוס האירופאי והאמריקאי בשנות התשעים (תאזינו לכל אחד מה-12 אינצ'ים שלו כדי להבין במה מדובר. כל מי שכבר מכיר – הבנו, אתם תותחים, אל תסתלבטו עלי שאני מנסה להסביר). המוזיקה שלו אבסטרקטית ורפטטיבית (יש האומרים אפילו מסטולית, אבל גראס לא משפיע עלי) ומושתתת ברובה על סימפולים דאביים של קלאסיקות דיסקו. ב- “Silence in the Secret Garden”, הדיסק החדש שלו, הוא משוטט באותם אזורים בערך, אבל יודע לגוון – יש כאן הרבה פיצפוצי אלקטרוניקה מהסוג שאפילו מתקרב לבורדז אוף קנדה, קצת אסיד, קצת אלקטרו וכמובן: בוכטה עצומה ונפלאה של נשמה (שמצליחה להתבטא הכי טוב בנגינת הסקסופון הנהדרת של נורמה ג'ין בל, ככל הנראה היורשת ההאוסית של קולטריין). וזה בדיוק אחד מאותם תקליטים שממשיכים להרחיב את גבולות ההאוס. זה האלבום שבו מודימן משלים עם עצמו ויוצא מהגטו שבו הוא כלא את עצמו עם הסאונד המהפכני שלו – יש כאן מגוון של המגוון ועדיין כל העסק מהודק סביב תמה אחת:
האוס מיוזיק (ככה אני קורא למוזיקה שאני אוהב).

והנה עוד תקליט פגז – “Where Life Begins”, החדש של לארי הרד (לשעבר מיסטר פינגרז). מי שלא שמע עליו, שישב בפינה: גם את מוצרט אתם לא מכירים? זה אחד מהאנשים החלוצים האלה שבזכותם יש בכלל מוזיקה אלקטרונית לריקודים. את התקליט החדש שלו הוא לוקח למקומות יותר אנרגטיים. רוב הקודמים שלו במהלך הניינטיז נגעו יותר באר נ' בי בואך דיפ האוס רגוע לאללה. לארי הרד הוא אחד מהקולות היפים של ההאוס לנצח – כששמעתי אותו בפעם הראשונה חשבתי שהוא נקבה. האיש הזה מפיק קטעי אר נ' בי הכי מרגשים, אבל עדיין נותר חזק באנדרגראונד (והוא גם נגן קלידים שחבל"ז). בחדש הוא קורץ קצת לעולם המועדונים – הקטעים יותר חזקים מבחינת הביט, יש אפילו קצת ברוקן-ביט, אבל האווירה נותרת בשלה: עמוק, עמוק, עמוק (להגיד בקול נמוך). יש כאן שירים יפים עם טקסטים חיוביים ואוהבי אדם וטראקים שיכולים לפאר כל סט האוס חם בסביבה. הייתי אומר שהתקליט הזה סקסי, אבל את המילה הזאת אני שומר בשביל הכתבת לענייני דתות, סיוון רהב.

עוד תקליט שנקרא "3", לא מדהים, אבל בהחלט טוב של Tread, צמד יפנים שעושים מוזיקה שהיא מרובת השפעות כרימון קצת חסר אופי (אחד מהדברים הבעייתיים עם מודימן: כולם רוצים להישמע כמוהו), אב