מי שמשקיע שוקע

סרטים רבים וטובים נעשו על זוועות המלחמה. סרטים מוצלחים לא פחות עסקו באיוולת הצבאית."חייל מצטיין" (על פי ספרו של רוברט אוקונור) מתמקד בכישרון, ובמה שנקרא רוח טובה, באופן בו מחרבת החוויה הצבאית את החברה ואת הפרט. לא מדובר במתקפה על הרוח האמריקאית, כי אם במתקפה על המיליטריזם. במידה רבה הסרט רלוונטי יותר למדינת גיוס חובה-הטובים לטיס כמו ישראל, מאשר לארה"ב בה הטובים לקולג', הטובים פחות למשמרות בברגר קינג.

לאחר שנעצר על גניבת רכב, מוצבת בפני אלווד (חואקין פיניקס, "סיינס") הברירה: ללכת לכלא או ללכת לצבא. הוא מתגייס לצבא ומוצב בבסיס אפסנאות בגרמניה, ערב נפילת חומת ברלין, שם הוא מבלה את זמנו יחד עם חבריו ליחידה במכירת רכוש צבאי בשוק השחור וזיקוק הירואין עבור רשת הסמים של המשטרה הצבאית. המלחמה היא בשעמום, ואין כלום להרוג חוץ מזמן, כמו שהוא אומר.

הסרט מדגים היטב כיצד עולם המראה המתקיים בצבא, היפוכה הגמור של כל חברה מתוקנת, עולם בו "מי שמשקיע שוקע, מי שחרא צף" ושאר פנינים, בו הגדולה בשאיפות היא שהזמן יחלוף, המגן על יושביו בחירוף נפש מהצורך לקחת אחריות על מעשיהם, מסנוור את הבאים עמו במגע.

"חייל מצטיין" נמנע, ובחוכמה, מהתעסקות במלחמה וגרורותיה. האימפקט שמותירה המנטליות הצבאית על החיילים הוא נושא רחב ומעניין הראוי להתייחסות נפרדת. אם בכך יצליח הסרט לגרום לנו, אזרחי מדינת כל חייליה, להתרחק מעט ולהביט בעין מפוכחת על ההשלכות של עצם שירות החובה על החברה שלנו, הוא את שלו עשה. הרי מאיפה צצה תרבות הסמוך? הכיצד נטוע דווקא בראשם של הישראלים הרעיון לגנוב דוש מהמקלחת של הקלאב הוטל?

הסרט מלוהק היטב. פיניקס משדר שיק אנטי-ממסדי בקאז', וכל האולם מחזיק אצבעות לעסקת הנשק שלו, אד האריס פתטי ונוגע ללב כמפקד הבסיס הבלתי כשיר, סקוט גלן ("חדשות הספנות") מעולה כסמל הראשון הפסיכופת ואביה של אנה פאקווין ("השעה ה-25"), שמצידה משלבת קוליות ואנטי-חתיכיות באופן מרשים כחברתו של אלווד.

הבמאי האוסטרלי גרגור ג'ורדן מצליח לסחוף את כל מי שרק מוכן לקיומו חסר הגבולות של אלווד. הלוגיקה הפשוטה של המצב בבסיס, העומדת מאחורי התנהלות כל הדמויות בסרט, מאפשרת את קבלתן והפנמתן, למרות מעשיהן הקיצוניים. מדובר באחד הסרטים המצחיקים והנוקבים של הזמן האחרון, המתובל באווירה מרדנית שכיף להסתובב איתה ברחוב.

העובדה ש"חייל מצטיין" הוא מ-2001 גרמה לי להרים גבה או שתיים, אך האשמה הפעם אינה במפיצים בישראל. להפך, הוא עוד לא יצא בארצות הברית. מסתבר שהסרט הוצג לראשונה בפסטיבל טורונטו ב-8 בספטמבר 01', אבל היו לו בדיוק יומיים לצבור הייפ, כי כולנו יודעים מה קרה ב-11. שחרור הסרט נדחה, ומסתבר שמאז ועד היום, בעיקר בגלל המלחמה במפרץ, לא נמצא זמן מתאים מבחינת הלך רוחם של האמריקאים להפצה. רק ב-25 ביולי עתיד הסרט לעלות שם בהקרנות מוגבלות. הפסד שלהם.