לפטופ פרנדלי

1. מוזיקת אינדי, על שלל גווניה, מספקת את אחת הדרכים הכי מעולות לחנונים להרגיש מנצחים. מצחיק שהעיסוק האליטיסטי הזה במשהו שהוא בבירור קולי, כביכול, שמור למעשה בעיקר לחבר'ה האלה. אבל ככה זה. לכן אני אוהב במיוחד כשבאות להקות שמלכתחילה מורכבות מחנונים – אין להן מה להסתיר, והן מהוות סוג של מראה למאזינים שלהן. במקרה של גרנדדי זה קצת קיצוני, לפחות על פי האלבום החדש שלהם, “Sumday" – האלבום הזה הוא כל כך לגיקים, שזה לא ייאמן. ולא סתם לחנאג'ים – למכורי מחשב. רפרנסים למערכות הפעלה, אנקדוטות מחייהם של רשתות תקשורת, סיפורי הווי של בוטים בתוכנות צ'יטוט. ישו. שמעתי שזה בגלל שהוא בא לבצע סוג של טיפול-בדחקות בעולם הטכנו-קופליפטי.

האמת היא שהאלבום החדש של גרנדדי קצת משעמם. במידה רבה הוא ממשיך את קודמו המפואר מ-2000 " The Sophtware Slump", אבל עושה זאת עם הפנים למטה. ובכל זאת, “Sumday" יכול להוות סיפוק כלשהו לקבועים של מרקורי רב, פליימינג ליפס או גרנדדי. יש בו שירים קליטים בטירוף, אופטימיים במידה, כאלה שמתבייתים אחרי שמיעה אחת. מאוד קשה לא לנחש לאן הולכים השירים, וההאזנות הראשונות מלוות בתחושת שמעתי-את-זה-כבר-(מאה)-פעם. אבל זה עדיין חומר חדש, שזה אמור להיות הבונוס, למרות שאין בו יותר מדי חדש. חוץ מאולי אווירת היושימי הזאת (שגם היא בעצם לא חדשה), והבדיחידות האלה על לפטופים ומרחבי הסיליקון הבלתי נגמרים. על כל פנים, לפליימינג ליפס יש חוש הומור יותר טוב.


2. "העתיד של הלהקה תלוי במידה רבה במוכנות של מרטין לשינוי. כל שאני יודע הוא שזה לא יתמשך כפי שהיה. אני רוצה להיות יותר מעורב בכתיבת שירים". שמח בדפש מוד, וזה ציטוט של דייב גאהן, שאחרי 22 שנים שמרטין גור משתין עליו, הצליח להוציא אלבום סולו. בעקבות שמיעה מאומצת של “Paper Monsters", יציר כפיו, אני יכול להגיד שאני ממש מבין למה גור ניסה תמיד לנפנף את גאהן. לבחוריקו הזה, זמר ענק לטעמי, אין את זה בכתיבת שירים. "כן, זה רעיון יפה דייב, אבל עזוב אותך. לך תבדוק אם אני שם". פלא שהוא נפל להרואין.

אז אני לא יודע אם דפש מוד יחזרו להקליט ביחד עוד אלבום. אני יכול להמר שכן. מרטין גור הוציא גם הוא אלבום השנה, אלבום קאוורים, וגם הוא מסריח. ואם נחזור שנייה לגאהן, אז הרי שהדיסק שלו, שהופק על ידי קן תומס (שעשה זאת לסיגר רוס), מורכב מאווירה אלקטרונית אווירתית, לופי תופים, מיתרים ועניינים. בקיצור, זה נועד להזכיר מאוד את דפש מוד. הריח באמת דומה, אבל השירים פחות טובים. זה מוזר לשמוע אותו שר דברים כל כך הרבה יותר נמוכים ממה שברגיל גור מכניס לו לפה. השירים הטובים פה, סתם בשביל להראות התעניינות, הם “Black and Blue Again" ו-“Bitter Apple". וגם הם לא חובה.

המסקנה העיקרית: הוא לא מכור לסמים עכשיו, כנראה, וזה משאיר לו יותר מדי זמן לכתוב שירים ולהקליט אותם ולהצטלם באלפי פוזות לעטיפה הפנימית. על כל פנים, תמיד חשבתי שמרטין גור יודע מה הוא עושה (בדפש מוד, לא באלבומי הקאוורים המוזרים האלה).


3. הנה האלבום המושלם לאלה שעדיין תקועים עם "בואנה ויסטה קלאב" שמתבשל להם באוטו ורוצים להמשיך להרגיש אוריינטלים במידה. סואד מאסי (Souad massi) היא זמרת אלג'יראית-צרפתית צעירונת שמהווה את הפתרון האולטימטיבי למחפשי סותמי חורים שכאלה. היא הכי מגניבה, הכי קולית, ויצא לה שם של טרייסי צ'פמן הערביה – למרות שלי היא יותר מזכירה את חוה אלברשטיין.

באלבום הזה שלה, “Deb", היא מפגינה חפלה מלנכולית מרשימה, שמשלבת מוזיקה אלג'יראית, פלמנקו, שאנסון ופולק. ההפקה שלה מצוחצחת ברמות שקשה לתאר, ובכלל, לדיסק יש אווירה פריזאית מרעננת למדי. מאסי היא סינגר-סונגרייטרית נהדרת, היא שרה נפלא והיא מנגנת מעולה על הגיטרה. יש לה את השירים השקטים והעצבוביים, ויש את החינגתיים יותר, שמלווים בהתאם בקולות רקע גבריים. זה דיסק נהדר לקיץ, שעושה חשק להרים איזה כוס אניס, או לפחות קצת עראק.