שריף גודמן

באפריל 99', במהלך מאבק עם רועים פלסטינים על השליטה בשטח שסביב חוות מעון, נורה ונהרג דב דריבן. דריבן היה ממקימיה של החווה, מקום שבז'רגון המקובל מכונה "מאחז לא חוקי". בעקבות מותו הוא הפך לאחד מסמלי המאבק נגד פינוי המאחזים. הסרט "החווה ממול", שמשודר בערוץ 8, עוסק במה שדב דריבן השאיר אחריו - ילדים, הורים, אשה אוהבת וכועסת ומוות שהפך לסמל - וגם מתעד גם את התהליך שעוברת עדי דריבן, מהצהרת נאמנות לביתה במעון ועד לעזיבתה את המקום. מדובר בסרט דוקומנטרי טוב. הוא ערוך היטב, מספר את הסיפור דרך גיבוריו ולא כנראטיב דידקטי, והוא נעשה תוך התערבות מינימלית של הבמאית תמר וישנצר-חביב במהלך העניינים. לכן הוא משכנע, ולכן הוא גם מזעזע.

דב דריבן חונך להיות נער גבעות. אביו אדי, יליד ארצות הברית, עשה כל מה שאפשר כדי להפוך אותו לקאובוי מזרח תיכוני עם כיפה על הראש ואם-16 על האוכף. משנתו האידיאולוגית של אדי דריבן היא שילוב בין שוביניזם לאומני לאתוס אמריקאי של כיבוש השממה. הוא לא בא לגאול את הקרקע דרך עבודת כפיים. הוא בא לשלוט בה מגבו של הסוס. כדי להסביר את זה, הוא מספר בעברית מינימליסטית על המורשת המשפחתית שלו: "אנחנו הקמנו ארצות הברית. כשהעלינו את הפרות מדרום טקסס לצפון היה אינדיאנים בכל הדרך. אנחנו נגיד להם 'תשמע, אתה חושב זה הארץ שלך'? דפקנו אותם וקיבלנו את הארץ".

את המורשת הזאת הוא העביר לבנו. רועה פלסטיני מספר על התקופה שקדמה למותו של דריבן: "עד שהוא בא היה הכל בסדר. הוא לא ניסה להסתדר עם האנשים. הוא רצה להעיף אותם מהמקום כדי שהכל יהיה שלו". בעניין הזה, חייבים לציין, דריבן לא לבד. במשך שנים סובלים תושבי דרום הר חברון מהתנכלויות של המתנחלים, שמגובות במדיניות רשמית שנעה בין העלמת עין לגירוש המוני. כרגע יש כ-700 איש שחיים בכפריהם על תנאי, לאחר שבג"צ עיכב את גירושם (על ידי הצבא ובלחץ המתנחלים). אבל דריבן היה חלק מרכזי מחבורת שריפים מטעם עצמם שהתמקמו בחוות מעון, ושחוץ מאהבת הארץ התכוונו גם למרר את חיי הפלסטינים בסביבה על מנת שיתייאשו ויעזבו.

עדי דריבן התאהבה בדב, שהיה מאוהב בארץ ישראל. הוא היה הדבר המרכזי בחייה, וכל הזמן היא חיה בחרדה מתמדת לגורלו. היא ידעה שאורח החיים שלו הוא כזה שמצדיק את החרדה, ובשלב מסוים הוא גם גרם לה להרגיש שהיא מאבדת אותו בעודו בחיים. אחרי שהקים עם חבריו את החווה, הוא העדיף לבלות את רוב זמנו שם ולא בבית. יום אחד עדי הביאה את כל החפצים שלו לחווה, ואמרה: "הוא שלכם, אני ויתרתי". דב הבין את הרמז וחזר הביתה, אבל שלושה חודשים מאוחר יותר הוא נהרג. הוא נקבר סמוך למעון, אביו סיתת לו מצבה מאבן.

בניגוד למה שאפשר אולי לחשוב, הסרט לא חושף בקיעים אידיאולוגיים במחנה המתנחלים הקיצוניים. עדי דריבן גדלה ברובע היהודי בירושלים. בנעוריה היא היתה שותפה להתארגנות שתכננה לפוצץ את מסגדי הר הבית. גם היום היא לא שוללת את התוכנית הזאת לגמרי, היא רק יותר סקפטית לגביה. כשהיא באה לבקר חברה ברובע, ביום בו מכניסים לחוות מעון ספר תורה על שם דב – חגיגה שהיא לא הוזמנה אליה וגם לו הוזמנה לא היתה באה, כי האירוע נראה לה כמו "מסע לוויה מספר שתיים" לדב – הן נתקלות במשפחה ערבית שבאה מולן. "מה הם עושים פה", היא שואלת את חברתה; "נותנים להם להסתובב פה חופשי? אם כזה דבר היה מסתובב במעון היינו יורים בו".

גם עזיבתה את מעון לא מצביעה על שינוי בתפישה הגזענית הזאת. אם לנסות לנתח את העניין ניתוח סכמטי, אפשר לומר שמדובר פה במחאה נשית מול העמדה הגברית של בעלות על האדמה. בסצינה מסוימת בסרט, סבא אדי עושה לאחד מנכדיו תרגילי ביטחון עצמי על הסוס. הילד מפחד ואומר את זה, אבל הסבא עונה: "אם אתה רוצה להיות גבר, תהיה גבר. אם אתה לא רוצה להיות גבר זה בעיה שלך". אחר כך, בבית, עדי דריבן אומרת לחותנה: "אנחנו לא עושים ממנו גבר דרך הסוס". החינוך המאצ'ואיסטי-שוביניסטי הזה היה אחד הדברים שהביאו את דב דריבן לחיות כמו שחי ולמות כמו שמת. ועדי דריבן, כך נראה, לא סולחת על זה. מול העמדה של אדי דריבן, שאומר, בעצם, שטוב למות ולהרוג בעד ארצנו, אומרת עדי לקראת סוף הסרט: "רצח, כל פיגוע טרור, הורס את המשפחה. אם הייתי יודעת שבשביל הפסקת טרור, בשביל פחות הרוגים, צריך להצטמצם, אז הייתי מסכימה להצטמצם".

ברקע של הדברים עומד כל הזמן המוות של דב, מוות שבעיני אביו – ובעיני ציבור גדול של מתנחלים שהפכו אותו לגיבור - מייצג את המחיר ההכרחי שצריך לשלם עבור הישיבה בארץ, ושבעיני עדי – למרות שהיא לא אומרת את זה במפורש – מייצג את התוצאה של העדפת האדמה על פני החיים, ובאופן אישי יותר על פני המשפחה. כלפי הפלסטינים שבקרבם היא חיה אין לה אמפתיה, ונדמה שהיא אפילו לא רואה אותם. היא רק יודעת שהמאבק על שליטה בכל חתיכת אדמה לא תמיד שווה את המחיר שהוא גובה, ומהסיבה הזאת היא הולכת ומרגישה במעון פחות ופחות בבית. בסופו של דבר, למרות ההצהרות שנאמרו בתחילת הסרט, היא לוקחת את הילדים ועוברת ליישוב חילוני שנמצא על הקו הירוק. היה לה קשה לקבל את ההחלטה, היא מעידה, אבל היום היא כבר שלמה איתה.

התהליך שעדי דריבן עוברת הוא תהליך שמקורו, בסופו של דבר, באהבה הגדולה שלה לדב דריבן. במשך כל חייהם המשותפים היא ניהלה מאבק על אהבתו של דב מול המתחרה שלה, ארץ ישראל. עם מותו היא איבדה אותו סופית, וארץ ישראל זכתה בו סופית. בזה עדי דריבן לא עמדה. כדי לפתוח דף חדש, כנראה, היא היתה חייבת לעבור למקום שארץ ישראל נוכחת בו פחות והחיים נוכחים בו יותר.


* "החווה ממול" משודר בערוץ 8 בשבת ב-21:00. שידורים חוזרים ביום ראשון ב-21:00 וב-01:30