פלטפוס

הרבה אני לא יודעת על רמון סלאזאר, במאי הסרט "מדרכות", אבל אני לא יכולה שלא לדמיין אותו כהומו צעיר ונלהב, ואחד מגדולי מעריצי אלמודובר. בתחילת הסרט דווקא ניסיתי לנקות את מוחי משלל הדעות הקדומות (לא כל ספרדי זה אלמודובר, לא לכל הערבים יש שפם). ניסיתי לחשוב על הסרט כסרט בפני עצמו, בלי להשוות, אבל ככל שהתחלפו התמונות לא יכולתי שלא לשים לב לעומס היתר של המוטיבים האלמודובריים: מדריד, צבעוניות, נשים נוירוטיות, מלודרמטיות, מוזרויות ואהבות היסטריות. סלאזאר גם משתמש כמה פעמים בטריק ההפוך-על-הפוך הידוע של אלמודובר, לפיו אם מופיע אקדח במערכה הראשונה, הוא לא יירה אף פעם. לדוגמה: אם משאירים קפה על השיש, למרות שאסור, כי לילדה המפגרת אסור לשתות קפה, אז הילדה המפגרת לא תשתה את הקפה.

"מדרכות" מורכב מכמה סיפורים נפרדים, על (בעיקר) חמש נשים, שמצטלבים זה עם זה ("תמונות קצרות" סטייל). אחת מנהלת בורדל, אחת מפגרת, אחת נוהגת במונית ומגדלת את שני ילדיה של בעלה המת, אחת אשה עשירה שמערכת היחסים שלה עם בעלה דועכת, ואחת שביום עובדת בחנות נעליים ובלילה רוקדת במועדון לילה עם הנעליים שגנבה מהחנות. כדי לקשר בין הגיבורות משתמש סלאזאר בפטיש הנשי האולטימטיבי: נעליים (אני מניחה שאין צורך להסביר איזה איבר בגוף האשה מחליפה נעל). כל אחת מהגיבורות בסרט תקועה בלי אהבה ועם קבעון נעליים משלה: אובססיית נעליים קטנות בשתי מידות לאשה בגיל העמידה שמנסה לשמור על עלומיה, נעלי בית לאשה שעדיין מאוהבת בבעלה המת, וכו'.

ד"ר לכפות רגליים, שבו מתאהבת אחת הגיבורות, קובע שאפשר לדעת המון על אשה לפי מידת הנעליים שלה (אהם, אהם). גם בכל הפעמים האחרות בהן מנסה אחת הדמויות לאמר משהו משמעותי, זה יוצא לא פחות טיפשי.

זוהי הנקודה ממנה אפשר להבין שאם "מדרכות" מנסה להיות אלמודוברי, הוא נכשל. העמדה של סרטי אלמודובר, למרות המלודרמטיות והסנטימנטליות, היא עמדה אירונית, ביקורתית ומורכבת. סלאזאר לעומתו נראה כמזדהה לחלוטין עם הסנטימנטליות המזויפת של הדמויות שלו, מה שצובע את המסך שלו מדי פעם בניחוח סבוני למדי. המוזרויות שלו לא מספיק מוזרות, השנינויות לא ממש שנונות, ההתעסקות בנעליים נראית מאולצת, וריבוי הדמויות לא מאפשר לרדת לעומקם של הדברים.

כשלעצמו, יש בסרט כמה דברים שיכולים להצדיק חצי צפייה: דמויות מעניינות (כולל נערה מפגרת ושני זוגות הומואים שעוזרים לאוורר את ארון הססגוניות הספרדית), צילומים יפים, כמה רגעים מצחיקים ולפחות ארבע סצינות מרשימות ומרגשות, שזה לא מעט. יכול להיות שאם "מדרכות" לא היה חונה באופן מובהק כל כך בצילו של הבמאי הספרדי הגאון, הייתי מסכמת אותו כסתם עוד קיטש חמוד ולא מזיק. אבל בגלל כל נקודות ההשקה, סלאזאר נראה לי, בסופו של דבר, כמו מה שמתקבל אם מפחיתים מאלמודובר את הגאונות שלו. או לחילופין - כדמות אלמודוברית שחטפה את המצלמה והשתלטה על הסרט.