נעם
נעם הצטרף אחרון. הפעם הראשונה שראינו אותו היתה בהפגנה לקראת כניסתנו לכלא. עד אז הוא היה הסרבן המסתורי. כולם ידעו שחמישה נכנסים לכלא באותו שבוע - אדם, הילל, מתן, שימרי ונעם - אבל מי זה הנעם הזה? מישהו דיבר איתו פעם? אולי הוא שב"כניק שמנסה להשתחל לשורות הסרבנים? חשדות כבדים עלו בלבנו.
למזלו, בהפגנה לקראת הכניסה לכלא, בא נעם וגילה כל כך מעט ידע בנושאי האקטואליה של הסרבנות וטען בעקביות כה רבה שלא יצר איתנו קשר כיוון שהעדיף לבלות את הזמן שלפני הכליאה עם חבריו ולא בהתעסקות בפוליטיקה, עד שלא יכולנו להמשיך לשגות באשליות. בשלב זה לא נותר לנו אלא להסיק שהוא או שב"כניק שממש גרוע בהתחזות לסרבן, או שהוא באמת סרבן כיבוש בלי רקע של פעילות פוליטית.
בכלא פגשתי פעם ברני שהתגייס לקרבי ואז גילה שהוא פציפיסט מתוך המציאות שנגלתה לו בשטחים. אצל נעם הסיפור דומה, גם אצלו ההכרה היתה ערכית רגשית לפני שהיתה פוליטית. מאז שהוא זוכר את עצמו הוא נרתע משנאה, ובמהלך שנת השירות כמדריך בפנימיה הופתע מעוצמות השנאה שגילה אצל חניכיו. משיחות איתם הוא קלט שהכיבוש הוא אחד הגורמים והתוצאות של השנאה הזאת, וששניהם מתדלקים אחד את השני. בעקבות הגילוי הזה החליט שאסור לקחת חלק בכיבוש, שאסור להתגייס לצבא.
מאז הוא עסוק בלהתווכח על זה עם אנשים, כמו שהוא עסוק בלהתווכח על שאר עקרונות החיים שלו, ובעצם, כמו שהוא עסוק בלהתווכח בכלל. פעם ישב איתי והתווכח עד שנכנעתי והודיתי שלוגית, זה לא בריא לנקות את האוזניים, זה לא נורא לא לצחצח שיניים, וזה לא מוסרי להוריד את המים במשתנות. חוץ מזה, כידוע, הוא ראש המאבק במטורפים האלה שמנסים לגרום לנו לנקות את החדר. על זה סבתא שלי היתה אומרת: אתה יכול אולי להתיש אנשים בוויכוח עד שייכנעו, אבל זה לא בהכרח אומר שיש לך חוש היגייני מפותח.
אין ספק שהחדר שלנו היה יותר נקי לפני שהוא הגיע, אבל מצד שני, אז הוא היה סתם חדר: מאז שנעם בא נוספו לחדר כל התוספות החדשות, שגורמות לתופעות של חנק קל אצל הרס"ר שולחן השח, מעמד העיתונים, הארגז של חוברות "בצלם", שולחן האוכל. בוקר אחד נכנס בחור חדש לחדר והניח את החפצים שלו. קראו לו ניקולאי, הוא גם עצור במעצר פתוח, ואמרו לו לישון איתנו בחדר. אני ואדם ניסינו לשכנע אותו שנסדר לו חדר אחר, אבל נעם סירב להצטרף לשכנועים. אחר כך, מסנגר על האי-סוציאליות שלנו, הסברתי לנעם שיהיה נורא צפוף אם נישן ארבעה בחדר (אני, הוא, אדם וניקולאי), אבל הוא לא השתכנע. "אני לא יכול להסתכל על הדברים בצורה כזאת, זה לא פייר כלפי ניקולאי. הוא חדש כאן והוא לא מכיר אף אחד, וככה הוא יהיה לבד בחדר. אז שיהיה לנו קצת צפוף".
פעם שמעתי את נעם מספר בטלפון שבמהלך שנת השירות בפנימיה היכה אותו אחד הנערים שהדריך, ורצו להעיף את הנער מהפנימיה. אז נעם נלחם שישאירו את הבחור בפנימיה, והיום הוא נלחם שישאירו את ניקולאי בחדר. בשני המקרים הוא ניצח.
יום אחד אדם נכנס בעיניים בורקות וסיפר לי שהוא עלה על זה, שהוא סוף-סוף קלט מיהו נעם. "אתה שוב חוזר לסיפור הזה עם השב"כניק?", התרעמתי, "אנחנו איתו כבר חמישה חודשים בכלא ובמעצר, לא כדאי שתרד כבר מהעניין הזה?". "לא, לא", אדם ענה, "מה פתאום שב"כניק. נעם הוא אור מ'מלכוד 22'". קראתי את "מלכוד 22" רק ארבע פעמים פחות מאדם, ובכל זאת לקח לי כמה שניות להיזכר. "מי זה אור?" שאלתי. אדם הזכיר לי: "אור זה הבחור הזה שהיה עם יוסריאן בחדר, שהטריף אותו בטוב הלב שלו ושתיקן את התנור שלו וריצף את החדר שלהם, שהיה מתיש את יוסריאן בויכוחים". חייכתי ונזכרתי ואז פרצתי בצחוק, נעם הוא באמת אור.
עכשיו אני ואדם מסתכלים על נעם ומחכים לרגע שהוא יברח לשבדיה. בניגוד ליוסריאן, אין לנו שום כוונה לחתור לשום מקום בסירת גומי.
שמאלה שמאל
בתוך תל השומר אין מספיק הפגנות. למעשה, בתוך תל השומר אין בכלל הפגנות. למסקנה הזו הגעתי לאחר שכבר חודש וחצי של מעצר פתוח, אני, נעם, אדם, מתן וחגי צופים בעיניים כלות כיצד חברינו וחברותינו הלא כלואים מפגינים, כך נדמה, ללא הפסק. מול כלא שש וארבע ומול בית הפרקליט הצבאי הראשי, במחסומים, בתל אביב, בחיפה, בסלפית, בינון, בחברון ובירושלים, המאוחדת לנצח נצחים. וכשהם לא מפגינים, הם מדליקים משואות בטקסים אלטרנטיביים, או מתראיינים לתקשורת בנוגע לתוכנית הכלכלית של ביבי, או מתנדבים ב"רופאים לזכויות אדם" או ב"בצלם" או פעילים ב"אינדימדיה", ב"תעאיוש" ב"אנונימוס" וב"פעולה ירוקה". הרבה דברים קורים בחוץ, הרבה אנשים עושים את כל מה שהם יכולים כדי שהעולם יהיה מקום יותר טוב בשביל בני האדם (ובמקרה של "אנונימוס" בשביל הפרות והתרנגולים), אבל מדובר בקבוצה די קטנה של פעילים, שהנגיעה שלה לשמאל הקונפורמיסטי, שמאל עבודה-יוסי שריד, די רופפת. אלו שפעילים היום נגד מלחמת הברירה בשטחים הם יותר בקטע של תמר גוז'נסקי, יותר מאלה שאמרו "אמרנו לכם" (יחד עם המתנחלים) אחרי שפרצה האינתיפאדה מחדש.
לאור העובדה שזה הפרופיל האקטיביסטי נכון להיום, ושהם ממוקמים הרבה שמאלה ממנה, הופתעתי מאוד לשמוע לפני כמה שבועות שתנועת "שלום עכשיו" יצאה להפגין בחברון. כבר שנתיים-שלוש שכמעט אין פעילות של "שלום עכשיו", ולכן הנחתי שזה משהו חד פעמי, אבל בשבועות מאז נתקלתי כבר בכמה הזמנות שלהם להפגנות נוספות. ההתחדשות הזו היא סימן שלילי מצד אחד, כיוון שמגיעים להפגנות רק כמה מאות אנשים, אבל סימן חיובי מצד שני, כיוון שהיא מעידה על ההתעוררות של "שלום עכשיו" ושל כל מה שהיא מייצגת.
"שלום עכשיו" היא תנועה בעייתית. היא מיינסטרימית מדי מכדי למשוך פעילים רדיקליים ולמשוך תשומת לב בפעולות קיצוניות, והיא מזוהה מדי עם השמאל מכדי להגיע לצפים במרכז. אבל נרצה או לא, לפחות על הנייר, "שלום עכשיו" היא תנועת המחאה הגדולה בארץ, ההתחלה והסוף של גוש השמאל הציוני הא-מפלגתי, התנועה היחידה שיכולה להוציא מהיום למחר עשרות אלפי מפגינים לכיכר. היא מתעוררת, וההתעוררות שלה היא הסנונית המודיעה על התעוררות השמאל, מודיעה על קץ האין-תקווה. אנשים קצו בשפיכת דמם לחינם (הגיוני, לא?).