תן גז, סבא'לה

חיי הלילה, תרבות המועדונים או מה שנהוג לכנות במילה ס(צ)ינה הם עסק שהוא פאסה הלכה למעשה כבר כאלף ימים. האינתיפאדה השנייה מוטטה כמעט לחלוטין את היסודות שמתחת ל"אומת הדאנס" והפכה את הקונספט ללא רלוונטי, הן מבחינה פיזית, הן מבחינה תיאורטית והן מבחינה תקשורתית. הבה ונתמקד דווקא באספקט התקשורתי שבו משתקפת תרבות המועדונים, שהרי החלק הארי של האלמנטים האופוריסטיים שנקשרו בשמה של התרבות הזאת ואלו שהפכו אותה מסתם עוד סגנון בילוי של שעות הפנאי לאמירה אידיאולוגית, נולדו בראשם של עיתונאים למענם של עיתונאים אחרים, בוודאי שבישראל. המאסות, גם בעת הזאת, ממשיכים לצאת בהמוניהם למועדונים כאילו לא קרה דבר ולאחר שהפנימו לחלוטין את האסתטיקה והשיח המועדוני שפומפם להם עד לפני כשלוש שנים, על ידי מנסחי דעת קהל ויחצנים מסוגים שונים, לכדי נרמול חסר נימוק וזהות.

במובן מסוים יכול להיות שזאת המהפכה הגדולה של תרבות המועדונים – גם לאחר שהיא נעלמה מסדר היום הציבורי, הן מבחינת הסיקור שלה בכלי התקשורת והן מבחינת האופן הכמעט פלאי שבו היא נתפסת כפעילות אקסצנטרית, היא עדיין ממשיכה להתקיים כמעט באותו סדר גודל ואפילו ביתר שאת – הקלאבריות הפכה, קטגורית, להווי פופולרי להדהים, אפילו מפא"יניקי. וכעת אמנם נעדרת ממנה כל תחושה של הבטחה לשינוי או אופטימיות קבוצתית, האופיינית לתרבות הסמים, ואפילו די.ג'ייז זרים, הלחם והחמאה של התרבות הזאת, הרפרנט שלה, האלוהים חיים שלה, כבר לא ממש מגיעים לחלק זה של העולם (גם לא בפריחה הנוכחית), אבל לפחות אנשים ממשיכים לעשות כיף.

השאלה מה אפשר לעשות עם הכיף הזה מבחינת הסיקור התקשורתי. ליתר חידוד: כיצד מגזינים המוקדשים לתרבות המועדונים המקומית מתמודדים עם העובדה שכבר בעצם אין תרבות מועדונים – כזו שמנהלת דו שיח, שיש לה מטרות ואמצעים, שהוגה בהרגלים שלה, שמנוסחת – אלא עדר של אנשים נחמדים שיוצאים לבלות, פשוט לבלות (שזה דבר שבאופן טבעי יש הרבה פחות דברים להגיד עליו).

שני מגזינים גדולים ניצבים כיום האחד מול השני: "די.ג'יי העיר" של "העיר" מול "לילה" של "ידיעות אחרונות". "די.ג'יי העיר", למרות שיש לי אליו כמה טענות, הוא מגזין טוב שהתרחק ככל האפשר מסיקור של תרבות המועדונים המקומית לטובת מבט יותר גלובלי והוא עושה זאת בצורה טובה – כותביו יודעים לרוב על מה הם מדברים והם מצליחים להתמודד גם עם מגבלות ריקנות התכנים המקומיים וגם עם שפע התכנים החוץ מקומיים באופן שהוא “Jockey Slut” (מגזין בריטי איכותי מאוד) מחד וגם “Mixmag” (מגזין בריטי לא איכותי, אבל עושה את העבודה) מצד שני. זה מגזין עם מחויבות חזקה לסיקור נכון, שהצליח למצב את עצמו היטב בקהל נישתי, והקיום המתמשך שלו הוא בכלל דבר מופלא במקום שבו תמיד מקצצים קודם כל בתרבות. מבט בקטגוריות "די.ג'יי בינלאומי" ו"מסיבת השנה" בתחרות "די.ג'יי העיר" בשנתיים האחרונות ייתן לכם קצת מושג על הוואקום המצער שבו המגזין הזה נאלץ לפעול.

"לילה", לעומתו, הוא זיבלון – מדרג העורכים, הכותבים ועד לגרפיקה המקושקשת. מרבית הכותבים בו לא יודעים על מה הם מדברים, הם זורים דיסאינפורמציה בכמויות די מטורפות עד מזיקות, הם לא רהוטים, מתנהלים רק בין הגדרות, יודעים לדבר רק בתוך ההגדרות ונוהים כמו בהמות עיוורות אחר אופנות ותו לא. עם רזון התכנים של חיי הלילה הם התמודדו בעזרת הכנסת תכני סלבס רכילותיים, והדבר רק מוסיף לזיל וזול הכללי. זהו מגזין שגם בסטנדרטים הנמוכים של מגזיני הדאנס הבריטיים הפופולריים (מ"מיוזיק" ועד ל"מיניסטרי"), ייחשב לנחות. בכל אופן, "לילה" מכוון לקהל שלא דורש לא תוכן ולא עניין, אלא מסתפק בתמונות צבעוניות. בשביל מגזין שנופל פעם בחודש מתוך כמות המוספים של "ידיעות אחרונות", אני מניח שזה בסדר.

אבל אפשר להבחין הכי טוב בהבדל שבין סיקור של סצינה שיש לה אופי מובחן, ייחודי ועדיין המוני לגמרי לבין סצינה מקרית שלא מבקשת לעצמה דבר זולת רד בול וודקה כאשר מתבוננים בשני מגזינים: האחד, "Xtra", מגזין כיס שנסגר לפני כמה זמן, והיווה את המסמך הכי אותנטי של הקלאבר התל אביבי מסוף שנות התשעים (ושהוליד חיקויים פחות מוצלחים בז'אנר גם בפריפריות) והשני, "תל אVV", מגזין כיס חדש, שנולד על החורבות שהותיר אחריו "Xtra", לקח ממנו את הקונספט, גנב ממנו את כל הרעיונות הטובים, אבל נותר עם חיקוי חסר הבנה של כל מה שהראשון היה ושאף להיות. אם "Xtra" היה אידיוט עם סטייל וחן, הרי ש"תל אVV" הוא סתם אידיוט.

"Xtra" היה מגזין שלכאורה עסק בשטויות, אבל הוא תפס במידה המדויקת ביותר את תרבות המועדונים התל אביבית – ההדוניזם שלו היה חריף, העיסוק שלו בסקס וסמים היה וולגרי ועילג, אבל גם חתרני ורציני. הוא תמיד נתן לך תחושה שהעולם שהוא מציג זה סדום ועמורה בגירסת הלודמילה. התוכן שלו היה משולח רסן בצורה נהנתנית (אבל לא שבעה), לא ממסדית ולא לאומית. הוא היה קהילתי. הבליינות שבו לא היתה סתם בליינות, אלא בליינות כבחירה דמוקרטית, כאורח חיים אינטנסיבי. הוא היה כמעט דקדנטי ויחסר לכל מי שביקש לראות את ישראל בדמותו.

"תל אVV", לעומת זאת, הוא כבר הגירסה שלאחר ההאנגאובר של תרבות המועדונים בעידן הנוכחי: הגיליון הראשון שלו מציג בליינים שהם בליינים מכורח יאוש מהנסיבות הקיימות (כלומר: אסקפיזם שבע ולאומני, עובדה שניבטת מדבר העורך החנוני והממלכתי שפותח את הגיליון), בליינים של סתם, אפילו לא אופנתיים. גם המגזין הזה הוא עילג ומטומטם, אבל יחי ההבדל: "Xtra" היה חירבוש צבעוני, "תל אVV" נראה כמו חוברת של ההסתדרות. יש פה את הבחורות העירומות, תמונות ממסיבות, סמים (והפעם: איך להכין באנג) וכמובן – מדורים לשכבת הביניים: קצת יין טוב, מסעדות, רכילות, כוסיות דודתיות ואפילו יאיר לבנת. הכל יבשושי וממש לא מגניב ובטח שלא סקסי. וזה מה שזה: מגזין כיס לאנשים שבשבילם תרבות המועדונים היא כמו סטייק טוב: אתה לא חי את הסטייק, אתה פשוט אוכל אותו. וזהו.