פרק 9

כמו שחשדתי, וכמו שפרץ פרץ אושש, רז שטרן היה בעצמו עובד מסור של תחנת נתניה. פרצוף האהבל שלו וגוף בוכנת האהבה המשומנת שלו היוו כיסוי מושלם לפעילות ביון מהסוג שעיתונאים למיניהם אוהבים לקשור לה אחר כך כתרים ולכתוב עליה רומנים ספק דוקומנטריים, ספק כתיבה גרועה במיטבה. בניגוד למפעיליו השלומיאלים, שטרן דווקא היה אקדוחן יעיל למדי, ויומיים אחרי ששבה אליו הכרתו התוודה בפניי, כאילו הייתי פאפא קתולי עם צלב מוכסף מאחורי וילון קטיפה שחור, שהיה אחראי לזירוז פליטתם של יצורים חיים לא מעטים מהסיסטמה.

איפה השתלבה גאיה בכל התמונה עדיין לא הצלחתי להבין בדיוק, אבל שטרן הסכים לשפוך אור על הסיבה בגללה החליט להגיע דווקא אליי – "הייתי משוכנע שאתה בחורה, והייתי בטוח שיהיה לי הרבה יותר קל למרוח בחורה בסיפורים מאשר גבר". אבל למרבה הצער, מאחורי השם הנשי משהו, שולי, הסתתר תותב אדירים שמצא נחלה באזור החלציים של זכר בן גברים, גם אם בתקופת הקפאה במשחק בין המינים.

"איזה שיט רצית למכור לי?", שאלתי את ליאונרדו די-קפריו של עולם הצללים המזרח תיכוני. "את השיט שמכרתי לך", הוא אמר, "ועובדה – קנית אותו". הוא הביט בי כאילו היה גארי קספארוב, רגע אחרי שהוריד את אנטולי קארפוב על ברכיו. "הכל טוב ויפה, גאנגסטר", הזכרתי לו, "אבל בסופו של יהודה ברקן, אני כאן, עם אקדח טעון שמת להתרוקן לך לתוך הפרצוף, ואתה שוכב כמו מצורע אחרי התקף אפידרמיס, נתון לחסדיו של הטמבל הלא כל כך מוצלח שמצאת". שטרן נחר בבוז ואמר, "שתי נקודות שולינק'ה". האגרוף לפניו היה תשר שנהוג היה להשאיר במקצוע שלנו על שירות לא אדיב.

אחרי שמצא את גאיה מתה כמו הוונוס ממילו ורגע לפני שהכניסו גם אותו למוזיאון העתיקות של גיבורי ישראל, החליט שטרן להכריז על סוף המשחק, באופן וולנטרי. הוא ידע שאם ייסע את כל הדרך לנתניה, יחשיב עצמו להיות בר מזל אם יזכה להלוויה ממלכתית בסופו של מפגש. הוא החליט לחתוך, אבל לא ידע איך. רגע לפני שהחליט להשתמש בדרכון הקולומביאני המזויף שלו ולתפוס את טיסת איבריה הראשונה למדריד ומשם קונקשן לארגנטינה, הבליח במוח הקשיו שלו רעיון גאוני – לטפול על עצמו טמטום וחוסר אונים ולדפוק בדלת של הבלש הפרטי הראשון שייקרה בדרכו, כדי שזה יעזור לו להיחלץ מהברוך. הדרך שלו לחוף המבטחים של המשך מסיבות חצר אצל בטי רוקוואי היתה לגרום לי – השה התמים שלא יודע כלום מהחיים שלו, כי מה כבר יודעים בלשים פרטיים עם שם של נקבות מהחיים שלהם? – לרוץ חיש חש למשטרה ולספר להם שגאיה שטרן היתה לא פחות מאשר סוכנת מוסד. זה היה התסריט הרע. בתסריט הטוב, אני רץ כמו נרקומן משוקם ששמע על עמדת חלוקת אדולן בחינם, היישר למערכת "ידיעות אחרונות" (רצוי דווקא "הארץ") ומשתף כל מי שמוכן לשמוע – החל במגיה במדור הכלכלה, דרך אחראי המשמרת בדפוס ועבור בעורך הלילה – שגאיה שטרן, השם ייקום את דם זוג הרגליים החטובות האלה, עבדה בשירות המוסד הישראלי למבצעים מיוחדים.

מכאן להסתלקות אנשי תחנת נתניה מהפרשה ולהכרזה על שטרן כ"שרוף", וגם אחד שלא מוטב לבזבז עליו כדור, הדרך היתה קצרה. אבל שולי קשישא, למרות מחסור חמור בפרוטאין ולמרות כאב ביצים עז בכל פעם ששם גרושתו נזרק לאוויר, לא שיחק לפי הכללים – מהסיבה הפשוטה שהוא לא הכיר אותם. כשהגיע הדוגמן המשומן לאבו כביר הוא ידע שמבחינתו מדובר בתחנת מעבר לבית הקירור ולאזכורי זצ"ל אגביים באתר הידוענים "נוצץ" של לאה אתגר. אבל ביש מזל, כמו גם ביש גדאיות של צוות הניקיון של טובי הבחורים בג'ינס ובאקדח "תבור", האריכה את הנוכחות של ישבן האפרסק שלו על הפלנטה. שטרן ניצל. שולי נשרף.

אם מי מאנשי נתניה יידע את האמת על שטרן החי והמפטפט להנאתו, הוא לא יהסס לשלוח אליי יחידת טיהור של מג"ב, בתואנה של "פשיטה על מקום מחבוא של שב"חים". הגורל של שטרן ושלי, השם ירחם, יהיה דומה לזה של גאיה הראל, זכר מנוש מתוק לברכה, אלא שבניגוד אליה, לא נזכה אפילו למות קדושים. העתיד זימן לנו גריסה איכותית באיזה בית-בד במרכז המסחרי עמק בית-שאן. מוות לא סימפטי לכל הדעות. "אתה רואה", העיר שטרן, עיני כוכב הפורנו הרך שלו מנצנצות כמו פנס איתות צהוב ומשוגע, "חזרנו לנקודת המוצא. כדי להציל את התחת המפורסם שלי ואת התחת האנונימי שלך, אחד מאיתנו צריך לרוץ לעיתון. אנשי נתניה לא מתעסקים עם עיתונאים או עם מרואיינים".

"אתה מת. ובפעם האחרונה שבדקתי במדור הפלילים, בוקי נאה לא מראיין אנשים מתים. אז אתה בטח מצפה ממני לשחק אותה גרון עמוק. קח חופשה מהטמטום, ג'וחא, אין לי שום כוונה לשחק את המשחק. יש לי תוכניות אחרות לגמרי". הבהרתי לו את הניתוח שלי ליצירת האמנות שלו. שטרן אמר, "אתה עושה טעות. אתה מנסה להיות בלרינה בבלט, כשכאן דווקא מתבקש פטיש אוויר. הדרך היחידה לנצח את השיטה היא לא לשחק בכללים שלה". יחסית למתרומם, היתה לו תפיסת עולם סטרייטית לחלוטין.

זו בדיוק הסיבה ששולי הכניס לתמונה את הדרך השלישית. פתרון סטייל אביגדור קהלני – להישאר גם עם החיים וגם עם המשך החקירה. במקרה הכי גרוע, שניהם יישטפו באסלה של המקרים והחיים שלא מעניינים את התחת של אף אחד. לא היתה לי כל כוונה ללכת לעיתון, אבל בטח גם לא לשבת בבית המטבחיים בפוטנציה שהפך המשרד שלי להיות, ולחכות לשני רשפי אור מהירים, בשלוש לפנות בוקר: אחד למצח שלי, ואחד לעורף של שטרן. היתה לי תוכנית. והאמנתי שיש לה סיכוי להצליח. מצד שני, זה בטח גם מה שחושב כל מאלף אריות שמכניס את הגולגולת שלו ללוע הלביא. משהו בסגנון, אם למות, אז רק לא משעמום.