מיכל שחורי מדאיגה אותי. לא אתפלא לגלות שמתחת למעטה הסולידיות, מבעד לעיניים הכבויות, מאחורי הקציצות וההתנזרות הארוכה ממין, מסתתר טירוף גדול שמחכה לפרוץ. במונחים של נירה ברגר, מיכל היא אשה קשת יום. מוזנחת. בניגוד למקובל בז'אנר, היא גם אם חד-הורית. חייה לא היו פיקניק - שברון הלב הגדול לפני 25 שנה, הנסיעה לארצות הברית, בחורה צעירה עם תינוק ברחמה, שנים של בדידות בארץ זרה, הצטרפותו של ירוני לתיאטרון הכוכב, המחלה הקשה של אמה האהובה, הקונפרונטציה עם נירה'לה, השיחות הבטלות עם החברות של סוניה ז"ל, וכמובן, האסון הנורא מכל נחיתתו של אפי בסלון ביתה, מבלי שמישהו ישאל לדעתה. סיפור חייה של מישל שחורי הוא סיפורי טראגי. פחות בשל הנסיבות ויותר בגלל האופן התבוסתני שבו ניהלה אותם. מישל היא מקרה קלאסי של אשה שלא לקחה את גורלה בידיה ונתנה לעניינים לצאת משליטה. אשה שחלמה על קריירה בתיאטרון וגמרה עם חצי משרה בחנות שוקולד. מזל שלא הלכה לעשות משמרות בבורגר-ראנץ'. אחרי 25 שנה שלא ידעה גבר ולא יצאה מפתח ביתה, לא פלא שצמחה להיות אם מסרסת ואשה נטולת כישורים חברתיים, שמבלה את זמנה הפנוי במשחקי ארץ-עיר עם פגוע-מוחין בפיג'מה. אפרים ליכטר אמנם הגדיל את המעגל החברתי של מישל במאה אחוז, אבל דווקא בשל כך עליה לברך את שירותי הרווחה שהפרו את האידיליה והציבו מולה מראה. האיחוד המתבקש עם שאול יהיה אמנם בגדר דאוס אקס מכינה, אולם במקום לשמוח ממנו יש לראות בו דווקא את תבוסתה של מישל, שבמשך שלושה עשורים לא הצליחה למצוא לעצמה תחליף ולבנות חיים אלטרנטיביים, שאינם עומדים בצילם של אירועי העבר.
מישל
1.7.2003 / 10:23