בהתחלה היתה אט דה דרייב-אין. אסופה של חובשי אפרו מחור התחת של אל פאסו, טקסס, שקמה ב-1994 והחלה לשחרר אלבומי אימו-פאנק מזהירים. אחרי שני מיני-אלבומים ושלושה אלבומים מלאים, הוציאה הלהקה ב-2000 את Relationship of Command", האלבום הכי טוב שלה, שהכניס לה הכרה תקשורתית ברמות הגבוהות, והפך אותה לדבר הכי תירס-חם במוזיקה. ברחבי ארה"ב להקות החלו לבצבץ, חובשות אפרו ומנסות להבין על מה בדיוק דיבר סדריק ביקסלר, הזמר, בשירים הפסיכיים שלו. אף אחד לא הצליח. הכל היה מוכן כדי שאט דה דרייב-אין תכבוש את העולם, וזה קרה בלי שהחבר'ה האידיאליסטים והכבדים האלה יצטרכו להתפשר או להתרכך או להשתמש במרכך. ובדיוק אז, על סף התהילה המואצת, ביקסלר והגיטריסט עומר רודריגז החליטו שכל העסק יותר מדי משעמם אותם.
הם לקחו את אייקי אוונס וג'רמי וורד, שניגנו איתם בדה פאקטו, פרויקט הדאב הצדדי שלהם, וגם עוד כמה נגנים אחרים, ויצרו את דה מארס וולטה (The Mars Volta). בינתיים ג'ים וורד, שניגן גיטרה באט דה דרייב-אין, לקח את שארית פליטת הלהקה והקים את ספרטה. האלבום שלהם, "Wiretap Scars", יצא באוגוסט 2002 והתקבל בתגובות מעורבות. הוא לא היה ממש טוב, הכוונה. למרות שג'ים וורד הוכיח שם צעקות שממש נשמעו כמו ביקסלר, ועל אף כמה רגעים טובים, ספרטה לא נשמעה כמו הדבר האמיתי. יותר מהכל, היא הזכירה את אחת הלהקות האלה שמעריצות את אט דה דרייב-אין. דה מארס וולטה, מהצד השני, הוציאה את האי.פי "Tremulant" ומה שהיה בו, פאנק-מדע-בדיוני מחורפן בטירוף, בעיקר, הבהיר שהחבר'ה האלה הם המוכשרים, והם ממש לא בעניין של לדרוך במקום.
השבוע יצא אלבום הבכורה של המארס וולטה, שמסתמן בתור השפיץ של חוד החנית של המוזיקה האלטרנטיבית כיום. פלי מהצ'ילי פפרז גויס לעמדת הבס, ומפיק-העל ריק רובין (ביסטי בויז, ראן די.אם.סי, צ'ילי פפרז), האיש שלוקח להקות ומוציא להם את האלבום הכי טוב שלהם, הכניס את כל החבורה לבית נטוש והקליט את De-Loused in the Comatorium". מה יצא? פרוגרסיב הארד שיט, פסיכדליק אימו-פאנק עם נגיסי דאב, שמשתחרר לג'אמים ארוכים מאוד על מצע גרובים של לאטין ג'אז. ואתם מתים על זה.
זה אלבום קונספט, כמובן. הסיפור הוא על בחור שמנסה להתאבד עם מנת יתר של מורפיום. הוא לא מת ישר, אבל זה מכניס אותו לקומה מטורפת של שבוע, שבמהלכה הוא אוכל סרטים כמו שאנשים לא אוכלים כל החיים. כירורגי מאוד. בסופו של דבר הוא יוצא מהקומה, ובוחר למות (וסליחה שגיליתי, אבל זה לא כאילו שמישהו היה מבין את זה לבד). כל הכיף הזה מבוסס רופף על מקרה שקרה שם באמת, באל פאסו, עם חבר של האט דה דרייב-אינים שניסה בצורה קונסטנטנטית לשים קצ'לה לחייו. בסוף הוא הצליח.
והדיסק הזה משתולל. הג'אמים ארוכים משחור וכל האפרודיזיאק הזה מזכיר את סנטנה (צריך להגיד "המוקדם"?), את מיילס דייויס, את זפלין, את קינג קרימזון. ג'ון פרושיאנטה, הגיטריסט הכושל של הפפרז, מגיח לשיר אחד (סתם, הוא לא כושל, פשוט מעצבן מאוד מאז שחזר ללהקה. וחוץ, זה שהוא מגיח זה לא כזה שוס. הוא נוטה לעשות את זה בכל מיני מקומות. ותפקיד אורח באלבום של זיגי מארלי זה לא משהו להתגאות בו). והוא לא קל, הדיסק הזה.
וכאילו שהחבר'ה האלה לא כבדים מספיק, חודש בדיוק לפני שיצא האלבום מת חבר הלהקה ג'רמי וורד, בן דוד של ג'ים וורד מספרטה ואיש הצללים של הלהקה, שהיה אחראי בהופעות על סימפולים ועניינים ועשה את זה משום מה כשהוא לא על הבמה.
ולפני זה, בכל מקרה, אני רק אדחוף שבין אם בא לכם להסתכל על הדיסק הזה בתור סיפור חגיגי על חבר במסעות קומה, או כעל סתם "אט דה דרייב-אין בחלל", אלבום הבכורה של המארס וולטה הוא אחד התקליטים החשובים והטובים ביותר של 2003.
* בשבוע הבא יגיע תקליט הבכורה של דה מארס וולטה לחנויות התקליטים בארץ.
יש חיים על מארס
1.7.2003 / 11:03