בננה רמה

"תודה אלוהים ששלחת לי את קורטני טיילור, שנינו יודעים שבלי כל הטיילורים האלה הייתי עובד בפיצוציה עד היום".
(ניק רודס מדוראן דוראן, שהפיק את האלבום החדש של הדנדי וורהולס, מתפלל בלילה במיטה)


מאז ומעולם היה קשה לקחת את הדנדי וורהולס ברצינות, ולגמרי לא בצדק. העובדה שהם להקה אמריקאית עם שיק בריטי; זה שלסולן שלהם, קורטני טיילור, יש לוק ליאון רוזנברגי מלוקק כזה; המודעות העצמית המעצבנת והדרך בה הם מפלרטטים עם המיתוסים הגדולים של הרוקנרול (אם זה על ידי מחוות ברורות, ציטוטים או פשוט על ידי הפצת שמועות על חיי הוללות ושחיתות) ואפילו השם שהם בחרו לעצמם - הכל גרם להם להצטייר כחבורת פוזרס שמנסים להיראות קולים ועסוקים במיתולוגיזציה עצמית. אם הם היו נולדים בניו יורק או בדטרויט בזמן לתחיית הרוקנרול המעוצבת, המצטטת והמודעת לעצמה של השנתיים האחרונות, היו מקבלים אותם לגמרי אחרת. אבל העובדה שהם קמו במחצית הראשונה של שנות התשעים בפורטלנד אורגון (עיר שבטח לא הניבה אף להקה מגניבה מאז ה-Wipers בסוף הסבנטיז, חוץ מ-Glass Candy and the Shattered Theater, כמובן, כדי שמר ס.בולצמן לא יגיד שאני מתרשלת) גרמה להם ליפול בין הכיסאות. ובכל זאת העובדה היא שהדנדי וורהולס הוציאו עד כה שלושה אלבומים טובים מאוד, שהאחרון בהם, “Thirteen Tales From Urban Bohemia”, שיצא כבר לפני שלוש שנים, היה לא פחות ממצוין.

לפחות טענה אחת נגד הדנדי וורהולס היא נכונה. למרות הנטייה של הקלידנית החמודה, זיה מק'קייב, להראות את הציצים בכל הזדמנות, הם תמיד היו הרבה יותר להקת פופ מאשר להקת רוק. השאלה היא – מי אמר שזה דבר רע? וזה בדיוק מה שהדנדי וורהולס שואלים באלבום החדש שלהם, “Welcome to the Monkey House” (השם לקוח מקובץ סיפורים של קורט וונגוט). אם פעם מישהו היה אומר לדנדי וורהולס "תשמעו חבר'ה, יש לי רעיון: מה דעתכם על פחות גיטרות, יותר בס ותופים ולהכניס לעניין קצת אלקטרוניקה?", הוא היה מקבל טלוויזיה בראש. אם מישהו היה מציע להם לקנות מחשב ומכונת תופים ולוותר לגמרי על קירות סאונד, הוא היה מקבל מגבר בראש. אבל כל זה היה פעם. זה אמנם לוקח שתיים-שלוש האזנות להתרגל לרעיון, אבל התקליט החדש של הדנדי וורהולס הוא תקליט פופ אלקטרוני.

התקליט – שעטיפתו היא מחווה משולבת לבננה של הוולווט אנדרגראונד ולעטיפת הריצ'רץ' של הרולינג סטונז - נפתח באינטרו שמזכיר מה כל כך מעצבן בדנדי וורהולס. הרשו לי לצטט: "Wire הם שוב בסטייל, הם תבעו את אלסטיקה, כשמייקל ג'קסון ימות נעשה קאוור ל”Blackbird”". אבל כמו תמיד, בדיוק כשמתעצבנים עליהם, הם עושים סיבוב פרסה וכובשים את לבנו ומותנינו מחדש עם להיט מצוין. הלהיט הפעם הוא הסינגל הראשון, “We Used To Be Friends”, ההמשך הישיר לשני השלאגרים הקודמים שלהם: “Not If You Were the Last Junkie on Earth” מהתקליט השני ו”Bohemian Like You” מהתקליט השלישי, שכיכב באינספור פרסומות ופסקולי סרטים ובטח סידר את הדנדי וורהולס כלכלית לנצח נצחים.

ואז, אחרי שני הקטעים הראשונים, מגיע השינוי הגדול בבום. אני חוזרת למי שלא קלט בפעם הראשונה: הדנדי וורהולס עושים פופ אלקטרוני. מי שעזר להם בזה הוא ניק רודס, הקלידן של דוראן דוראן (רגע אחד, הבנאדם בכלל הפיק משהו מאז קז'אגוגו?). וזה לא סתם פופ אלקטרוני, השירים “The Dope”, ”I Am A Scientist” עם עולם הדימויים הלקוח ישירות מגארי ניומן, ו”I Am Over It” הם אשכרה קטעי אלקטרו! ואחרי שהם מדהימים אותנו ביכולת לייצר להיטי אלקטרוקלאש, מגיעים כמובן קטעי הקאם-דאון, שהרי הדנדי וורהולס תמיד היו מודעים לאיזון העדין בין אופוריית הסמים לירידה שבאה אחריה, והקפידו להקדיש שירים לשני צדי המטבע. את המילה סמים אפשר להחליף במילה אהבה, אם רוצים.

בנוסף לניק רודס, שהביא להם את סאונד הסינת'-פופ האייטיזי, הצטרפו למסע של הדנדי וורהולס לתוככי הפופ גם המפיק הנודע טוני ויסקונטי, שהתפרסם כמפיק הגלאם בזכות עבודתו עם דייויד בואי (אחת ההשפעות הבולטות על האלבום הזה) וטי-רקס, ועבד גם עם הסטרנגלרס, תין ליזי, הספארקס, סקוויז והרבה אחרים. אוון דנדו, הסולן לשעבר של הלמונהדס (בטח אף אחד לא סיפר לו איך התקליט הולך להישמע, או שהוא היה עסוק מדי בלעשות את עצמו מסטול בשביל להקשיב) עזר בכתיבת אחד השירים היפים באלבום, “You Were the Last High”, שמשחק שוב על האנלוגיה בין סמים לאהבה. ולסיום, נייל רודג'רס מלהקת הדיסקו שיק, שגם הוא הפיק את דייויד בואי (אם כי בתקופות הרבה יותר מאוחרות) כמו גם את דוראן דוראן, הצטרף לשיר ”I Am A Scientist”.

בסך הכל מדובר בתקליט פופ יפה עם כמה שירים פיצוץ, גם אם הוא קצת מאכזב ואין ברירה אלא להודות שהוא פחות מלהיב מהתקליט הקודם. אבל זאת לא הנקודה. בתור להקה ששורדת כבר עשור והוציאה כבר ארבעה אלבומים, הדנדי וורהולס הוכיחו שהם פה כדי להישאר, ועכשיו כשהם הודו בפה מלא שהם להקת פופ, נשאלת השאלה כמה רחוק הם ילכו עם זה.


* "Dandy Warhols - “Welcome to the Monkey House, הליקון