מכת מדינה

לפי הערכות של מרכזים לנשים מוכות, מספר הנשים העוברות התעללות פיזית בישראל עומד כיום על כ-250,000. מספר הנשים שעוברות אונס או תקיפה מינית גדול כנראה בהרבה. לאור נתונים אלו, ניתן היה לצפות למאות מאמרים בנושא, לפעולות משפטיות נחרצות. זה לא בדיוק המקרה. לעומת זאת, בני זוג מכים נשלחים לתקופות מבחן קצרות, אם בכלל (עד שבסוף פתאום נרצחות הנשים, מה שתמיד מפתיע מחדש את המערכת המשפטית), הנשים נשלחות למרכזים הרחק מהבית – אולי כדי להרהר על התנהגותן הנלוזה.

ספרה של דלית יסעור בורכוביץ', "אלימות אינטימית – עולמם הרגשי של גברים מכים" (הוצאת רסלינג), מתמקד באלימות נגד נשים ביחסים אינטימיים, אך בוחר לתקוף את התופעה הזאת מכיוון בלתי צפוי, מכיוון הסיפור שמספרים לעצמם הגברים המכים.

על פניו, סוג זה של אסטרטגיה, שבה מרואיינים הגברים, והאלימות הקשה שהם מפעילים נגד הנשים החיות אתם מתוארת דרך עיניהם, היא אסטרטגיה בעייתית. הסיפורים שמספרים הגברים מעוררים הזדהות, רחמים. הקורא צריך להזכיר לעצמו שוב ושוב שהבעיה איננה האומללות האישית וסיפור חייהם העצוב פחות או יותר של הגברים, אלא העובדה שהם מכים את בנות זוגם באופן קשה. "זה אחרת להתווכח עם האשה בבית, אין לך סיכוי. רק בכוח הפיזי", מצטדק אחד הגברים המכים, ולוקח שנייה כדי להיזכר שהפתרון הוא לא להסביר לאשה שהיא צריכה באמת להפסיק עם כל הוויכוחים, כדי שבן זוגה לא יצטרך, בצר לו, לגרום לה לנזקים בלתי הפיכים, אלא לשלוח אותו לתקופה לא מבוטלת בכלא.

אבל למרות הבעייתיות של המשימה שלקחה על עצמה יסעור בורכוביץ', זה פרויקט חשוב. הוא חשוב מכיוון שהביקורת הפמיניסטית על האלימות נגד נשים (שהכותבת מזדהה אתה לחלוטין) היא יעילה רק באופן חלקי. הקו המחבר פרסומות שבהן נשים מוצגות כחפץ, בין בדיחות כמו "איך מפעילים מקרר? בועטים בה – באשה כמובן" לבין התעללות, הוא חשוב אך לא מספיק. עדיין קשה להבין מדוע מקרים של אלימות קיימים במשפחות מסוימות ולא באחרות. באמצעות ניתוח של הסיפור שמספרים לעצמם הגברים המכים על הסיבות שמביאות אותם להכות את בנות זוגן, מנסה הכותבת להבחין אם קיימות נקודות השקה בצורה שבה הם מספרים את סיפורם, קווי דמיון בין תפיסותיהם את המציאות.

מבחינה זאת, השיטה שמשתמשת בה יסעור בורוכוביץ' מדהימה. היא מנתחת את סיפורי החיים של הגברים המכים כמו היו ספרות. מנסה להבחין בדמויות ראשיות, במידה שבה מתייחסים לדמויות המשנה כאל דמויות עצמאיות, או כדמויות הפועלות רק ביחס לדמות הראשית, הנתונה לו. סוג זה של ניתוח, שנמצא בתחום האפור שבין חקר הספרות, הפסיכולוגיה והסוציולוגיה, מאפשר לחוקרת לפתח אסטרטגיות שונות מאלו המקובלות. סוף-סוף הפסיכולוגיה יכולה להתנתק לרגע מילדותם המוקדמת והקשה של הגברים המכים (מלכודת פסיכולוגיסטית שהכותבת נופלת לתוכה בכל זאת בחלקים אחרים של הספר, וחבל) וליצור קבוצות של טיפוסים סיפוריים, נראטיביים.

במקום להסתכל על מאפיינים פסיכולוגיים "קלאסיים", הבחינה הסיפורית של סיפורי החיים של הגברים המכים מאפשרת לבחון כיצד הנורמות השוביניסטיות הקיימות בחברה מתרגמות את עצמן לראיית עולם, שהכאת הנשים משתלבת בה טוב מדי. כאשר בסיפורים של מחצית הגברים האשה היא ספיח לאישיותו של הגבר, ובמחצית השנייה היא יצור כנוע שהתמרד ללא התרעה, אפשר להתחיל לחשוב על סוג השינוי שצריכים גברים אלו לעבור כדי שיפסיקו את ההכאה.

מחקר כמו זה של יסעור בורוכוביץ' אינו יכול לעמוד לבד. על מנת להשלים את התמונה, צריך יהיה לערוך מחקר מקביל על הסיפור שמספרות לעצמן הנשים המוכות. כמו כן – ולא פחות חשוב מהמחקר על בני הזוג – יש לערוך מחקר דומה על הסיפור שמספרים לעצמם אנשי הממסד, מעובדות סוציאליות ועד לשופטים. הסיפור המעוות של המציאות אינו נחלתם הבלעדית של הגברים המכים.