חמסה

זה ברור שבעיקר כסף עומד על הכף, אבל הניסיון של אנשי ערוץ המוזיקה הייעודי החדש לשווק את עצמם כדבר שיכול להושיע את תעשיית המוזיקה הישראלית לא נופל על אוזניים ערלות. לפחות לא על שלי. גיא בהר, מנכ"ל ערוץ מוזיקה 24 (ולשעבר סמנכ"ל שידורי קשת ומנכ"ל קשת אינטראקטיב – מומה), שיוטח על הממירים ב-20 ביולי בשעה 14:00 בצהריים, באמת מאמין שאם יש משהו שיכול להציל את המוזיקה הישראלית, אז זה הערוץ שלו. אין סיבה שלא להאמין כך יחד איתו.

בתוך כל המהפיכה התקשורתית שעברה על ישראל בעשר השנים האחרונות, נדמה שהמוזיקה הישראלית זכתה למנת קיפוח רצינית במיוחד: למרות הקמתו של הרדיו האיזורי, היא נותרה מופקרת לחסדי גלגל"צ. אותה תחנה שמשדרת כבר עשר שנים את אותם הלהיטים ומציבה רף שרירותי וקפריזי אל מול יוצרים שמנסים להכניס דריסת רגל כשלהי למסבחה הכיפית והגדולה הזאת של המודעות הישראלית. צופי הטלוויזיה נאלצו להסתפק בקליפים ששתולים בין תוכניות פעם בכמה זמן נידח, ושגם הם נקטעים באמצע. וכל המצב הזה הוא קצת אבסורדי, כי הקהל הישראלי, ב-1993 כמו ב-2003, כמה למוזיקה ישראלית. הוא פשוט לא יודע איך לקבל אותה, לא יודע איך היא נראית מחוץ ליצפאן ולא יודע איך היא נשמעת מחוץ ל-91.8 בפקק.

זה לא שערוץ המוזיקה הישראלית יוותר על אמני המיינסטרים הגלגל"צי, על שלמה ארצי או על דניאל סלומון, אבל כפי שהדברים מוצגים כרגע, מוזיקה 24 דוגלת בגישה פתוחה יותר לחיים. אין גם סיבה שלא, כשיש לך שטח פעולה ענק כמו ערוץ שמשדר 24 שעות ביממה. אם אתה לא כובל את עצמך, זה לא נשמע מאיים להכניס, תחת קורת גג אחת, רוק ישראלי, פופ מקומי, להיטים ים תיכוניים ושירים באנגלית של יוצרים ישראלים (ויש הרבה, ואני לא חושב שהם מושמעים ברשת ג'). זה פשוט הצעד הטבעי.

זה לא שהערוץ הזה יהיה בהכרח כל כך בועט ומגנוב. רצועת הסופשבוע שלהם, לדוגמה, תיקרא "רוגעלך", וקשה לפספס את האילן שנתלים בו. אבל בינתיים נראה שהערוץ הזה פשוט יעשה את מה שהוא צריך בכדי להתקיים, וזה חופף למה שסצינת המוזיקה המקומית צריכה בשביל לצאת מבור הקקי אליה הפילוה. חופף, אבל לא מובן מאליו. איכשהו מרגיש לי שאם הקבוצה השניה היתה זוכה, ומביאה איתה את האנשים הטובים של אם.טי.וי העולמית, אווירת האופטימיות שאני מתהדר בה כעת היתה מתחלפת במשהו שניתן לדמותו לאימה המהולה במנת יתר שמתרחשת באמצע חתונה, ברגע הישמע פתיחת הנעימה "קוקו ג'מבו".

ברגע זה יש למוזיקה 24 ביד משהו כמו 1,500 קליפים ישראלים. בשלב הראשון, הם ישדרו אותם נון סטופ, 24/7. זהו שלב ההשקה של הערוץ, ובמהלכו לא יעלו עדיין תוכניות אירוח או תוכניות אולפן, אלא רק רצועות קליפים ערוכות בהתאם לשעת היום. גם מגישי רצף יעדרו בינתיים. מאוחר יותר, כשיעביר הערוץ הילוך, הוא יעלה שלב גם בעולם התוכן ויפתח תכנים מקוריים משלו. אל הקליפים יתלוו חדשות מוזיקה מקומית, שירוצו כטקסט על המסך. מאוחר יותר, בלוח השידורים המלא, תשולב גם פינת חדשות בפורמט זה או אחר. הזירה האינטראקטיבית לא תוזנח גם היא, וצופי הערוץ יוזמנו לדרג את מצעד הקליפים היומי, כמו גם להמשיך את הפעילות והדיונים באתר האינטרנט של הערוץ.

בימים האחרונים עובדים בערוץ מסביב לשעון על צילומי קליפי אולפן (מוניקה סקס, הדג נחש, דודו טסה, חמי רודנר, סאבלימינל והצל, רון שובל, שלומי סרנגה ומושיק עפיה, מירב סימן טוב, נתי לוי), ומעניקים תמיכה לצילומי עשרות קליפים אחרים, בשיתוף עם חברות התקליטים והאמנים (אריק סיני, חמסה, הבילויים, שלום חנוך, חוה אלברשטיין, מאיר בנאי, דנה ברגר, עופר שריקי, אלג'יר, מרגלית צנעני, שי להב, פטריק סבג, דן תורן). ישנה גם עבודת שיפוץ שמתבצעת על הסאונד של הקליפים שנוצרו בתקופת המונו (הערוץ ישדר בסטריאו, כאילו) או על הוידאו של קליפים ישנים במיוחד. השאיפה היא ליצור איזשהו בוינג שיהדהד חזרה אל התעשייה, שמצידה תתחיל בתקווה לעמוד על הרגליים לבד. גם כאן עוברת התחושה שקבלת הפנים שמורה לכל אחד, ללא צורך בתעודת מיינסטרים. לא יודע מה בנוגע לכאפה לפנים של לימור לבנת.

על כל פנים, בערוץ מוזיקה 24 – שיישב על ערוץ 24 בממירים - מדברים על מחוייבות לקידום אמנים בתחילת דרכם ומצהירים שגורלם כרוך בגורל המוזיקה הישראלית. לי נדמה שגם אם הם לא צועקים את זה, האנשים האלה מעוניינים לעשות לצריכת המוזיקה המקומית את מה שערוץ 5 עשה לענף הספורט. אני לא רואה הרבה סיבות שהם לא יצליחו.