קו הביקיני של בת הים הקטנה

השבוע התבשרנו ששליש מתלמידי ישראל בני ה-15 חסרים מיומנויות קריאה בסיסיות ואינם מבינים מה הם קוראים – כך עולה ממחקר בינלאומי שנועד לבדוק הישגי תלמידים במדינות המתועשות. עוד עלה כי התלמידים הישראלים הם בעלי הישגים נמוכים במתמטיקה ומדעים בהשוואה למדינות אחרות.

מי שעדיין לא הבין מדוע יש לו ילד אהבל בבית, היה יכול לצפות אתמול ב"בראבו 2003", תחרות הכשרונות הצעירים המסורתית של הערוץ השני, בהנחיית ליאון רוזנברג ועדן הראל, ולעלות באופן מדויק על עקבותיו של תהליך הטמטומיזציה שעובר על ילדינו – אלה אמנם לא ידעו להבין מה בין "עשרים אלף מייל מתחת למים" ל-SMS, אבל תנו להם שיר של שרית חדד ותראו מה זה שליטה בתורה שבעל פה. וכדי שלא יגידו ש"בראבו" לא משקיעים בילדים, הזוכה יקבל מלגת לימודים לשנה מתנת ויטמינצ'יק. זה ממש יעזורצ'יק להם בחיימצ'יק.

מלבד רקדנית בלט חמודה בת שש וחצי בשם מישל שעדיין לא טונפה על ידי תעשיית החלומות הטלוויזיונית ונותרה תמימה וזכה בכוונותיה האמנותיות, השתתפו בתוכנית אנשים צעירים בגיל ממוצע של 13-14 שבשבילם השיא של הלייף הוא להשתתף בפרק של "המורדים" בתפקיד הטמפונים של מיה קולוצ'י. מין ילדי פרסומות מלוקקים, חייכנים, בוהקים, שההורים הפרזיטים שלהם דוחפים אותם לאור הזרקורים כדי שיממשו תאוות פרסום ובצע כסף, מבלי להתחשב בהשלכות הפסיכולוגיות של כל העניין (הרי לא מדובר בפסטיבל נחמד של שירי ילדים, אלא בתחרות מתגמלת ואכזרית, מי לחיים ומי למוות, קולות השופטים, קולות הקהל בבית והאנשים באולפן). הילדים, מצידם, פשוט מגשימים את חלומו של כל ילד, הם כבר לגמרי שקועים עד צוואר בתוך כל הסיפור הזה של תהילה ופרסום – הבחירה להשתתף נעשתה כבר בשבילם על ידי האשליות הגדולות, הם מובלים כצאן לטבח וכל מה שנותר להם הוא או להפסיד ולהתבאס או לזכות, להישכח מיד אחר כך ולהתמודד במשך כל שנות הבגרות עם התחושה הצורבת של "מי שהיה" (אולי כדאי להקרין לחבר'ה הצעירים את "מגנוליה" לפני שהם ניגשים לתחרות).

היתה שם אתי ביטון בת ה-14 ששרה בהיסטריה את "קצת משוגעת" של שרית חדד. מאיה גור צווחה את "תוך כדי תנועה" של דנה ברגר כאילו תוך כדי השפעה מעורבת של ריטלין ואקסטזי. במקור, ובאופן טבעי לגילה המוקדם, מאיה גור רצתה לשיר את שיר הנושא של בת הים הקטנה, אולם המעבד המוזיקלי של האירוע ציין במבסוטיות כי הוא שינה את דעתה ושכנע אותה לשיר את השיר של ברגר. למה לא בת הים הקטנה? כי רק עם להיט של דנה ברגר תוכל מאיה להפוך לאשה בשלה ומענטזת ולא איזושהי ילדונת קטנה שאוהבת לשיר שירים שילדים קטנים שרים. הבמאי והכוריאוגרפית עזרו למאיה לבצע את השיר במימיקה של פילגש, אולם היא לא זכתה – כנראה היתה צריכה לעבוד עוד קצת על התנועות במפשעה.

עוד השתתפו: עמרי, אלון ותמיר, רקדני ברייקדאנס שנתנו עוד הוכחה לכך שההיפ הופ בישראל עוד לא הספיק לעבור, או אפילו להגיע, לשלב המהפכני שלו וכבר הפך לחוג העשרה. הברייקדאנס שלהם בכלל לא דמה לריקוד, זאת היתה התעמלות מכשירים. הזוכה, כמובן, היא זו ששרה שיר של שרית חדד. הזוכים בתחרויות הבאות עד לשלב הגמר, כך אני מנחש, יהיו אלו שישירו שירים של ליאור נרקיס, עפרה חזה ולפחות עולה חדש אחד שינגן בכלי נשיפה, עם עדיפות לטרומבון, בשביל שהתחרות תעורר תחושה של מחוננות, אולי אפילו חינוך קלאסי.

בניגוד לדעתו המלומדת של ראש חבר השופטים, מר חנוך רוזן, הרי שכל הצעירים שהשתתפו השבוע בתחרות "בראבו 2003" הם לא מוכשרים באופן מיוחד, לא יפים וגם לא ממש מצטיינים בתחומם – סתם ילדים (וזו לא אמורה להיות הערה דרוגטיבית). וכשהילדים האלה שרים כמה שיותר חזק שירים שכולם מכירים, כשהם מנענעים ורוקדים ריקודי קוקו-לוקו ונותנים את כל הנשמה, אתה אמור להיאנח ולהתענג על הגליק הגדול שנקרא ילדי יסרעל. סליחה, ישראל.