רדיקל שטריימל

ספרו של משה גרילק, "החרדים – מי אנחנו באמת" (הוצאת כתר), הוא ספר חשוב הרבה יותר מאשר טוב. הוא חשוב בעיקר כי מול מספר לא קטן של ספרים שעוסקים בהשחרת דמותו השחורה ממילא של החרדי, הוא ספר יחידי שמנסה להציג לקוראים חילונים תמונה אחרת, מורכבת ומבפנים. הוא יותר חשוב מטוב כי מצד אחד, הדרך שבה הוא מציג את הדברים היא נעימת הליכות מדי ולפרקים אפולוגטית, ומצד שני האופן בו הם מובאים הוא לא מספיק שיטתי ומדויק ולכן לפעמים מחטיא את המטרה. אם במטרה עסקינן, מן הדין לומר שבקטע שלפניכם היא סומנה מראש. קיוויתי שהספר יהווה עבורי תנא דמסייע כדי להציג את השקפתי בנושא, אבל הוא לא כל כך הצליח לעמוד במטלה הזאת. לכן אני נאלץ לעשות זאת לבדי.

משה גרילק, מחבר הספר, הוא עורך השבועון "משפחה" – ה"לאשה" של העולם החרדי. הוא יליד בלגיה ששירת בצבא, ויש לו הכרות לא רעה עם החילונים ועם עולם המושגים שלהם. לדעתו ולדעת העורך, זה עוזר לו; בעיניי, זה בעיקר בעוכריו. תפקידו העיקרי של הספר, בעיני מחברו, הוא להציג לחילונים את הצד החרדי בשבר הדתי-חילוני; לכן נראה לו שייך להשתמש בסגנון שחילונים מכירים ושאמורים להרגיש נוח איתו. הספר כתוב בגישה חברית, כמעט סחבקית, מתובלת בהלצות וטבולה באהבת ישראל. לעומת זאת, אין בו הרבה תוכן שעוזר לחילוני מסתקרן להבין לעומק את השקפת העולם החרדית, את ההוויה החרדית ואת מה שעומד ביסוד אורח החיים שלהם. בפרק הסיום של הספר גרילק מציג את המסקנה הברורה ששורש אי ההבנה והאיבה בין החילונים לחרדים הוא הבורות, ושהבורות של החילונים לגבי החרדים גדולה לאין ערוך מחוסר-ידיעה הפוך. אבל הספר כמעט ולא עוזר להפיג את הבורות הזאת.

ראשית כל, לאופן הבאת הדברים. הספר רווי במובאות ובציטטות מסוגים וממקומות שונים, אבל עני מאוד במראי מקום. לפעמים גרילק מציין בגוף הטקסט מיהו הדובר ולפעמים גם מציין איפה, ולפעמים אפילו זה לא. הוא פוטר את עצמו בהערת שוליים: "הפרטים המלאים של הציטוט ושל כל הציטוטים המובאים בספר שמורים אצל המחבר". בעיניי, חוץ מהרושם האגבי והלא רציני שזה יוצר, זה גם עושה שירות רע לקוראים; כי מה אמור לעשות מישהו שרוצה לבדוק, למשל, מה עוד כתבה חנה קים במאמר מסוים שחלק ממנו מובא בספר? להרים טלפון לגרילק? במקרים רבים, גרילק גם נוגע בנושאים שעשויים היו להאיר את החוויה החרדית מבפנים, אבל מיד מציין שלא זה המקום לדון בהם. כך, למשל, כשהוא מזכיר את השמחה ושביעות הרצון שהם תוצאה של קיום המצוות, הוא עוצר ואומר ש"לא כאן המקום לפרט איך אנחנו מרגישים"; ואני בתור קורא שרוצה להבין את המוטיבציות הפנימיות שלו נשאר קצת מתוסכל. או במקום אחר, כשהוא מספר שהחרדי "החי את יהדותו כראוי" לא חי במחנק אלא בעולם רוחני עשיר ומלא חוויות, הוא מיד מציין שלא כאן המקום להסביר על כך בהרחבה. אותי מעניין העולם הרוחני שלו, ולדעתי היכרות עמו חשובה לא פחות מאשר ניתוח הדעות הקדומות של החילונים על החרדים ושורשיהן.

זה המקום להידרש לאחד הפנים האפולוגטיים של הספר. גרילק, כאמור, מדבר על "יהודי החי את יהדותו כראוי". כדי להבהיר למה הוא מתכוון הוא מספר שהחברה החרדית מתחלקת לשלושה חלקים. החלק הארי הוא ציבור חרדי באמת, מאמין ושומר מצוות. חלק אחר הוא "חרדים טכניים": אנשים שאמנם מקיימים את אורח החיים החרדי, אבל אינם חווים זאת כהתעלות רוחנית והם ברובם נעדרי חוויה דתית כלשהי. החלק השלישי - השולי, גרילק מקפיד לציין – הוא של אנשים שהם חרדים רק למראית עין. כלומר, הם ילבשו שטריימל וקפוטה, אבל מתחת לשטריימל יתרוצצו מחשבות חטא על ילדים קטנים ומתחת לקפוטה ישבו כמה קילוגרמים של זהב להברחה בנתב"ג. את אלה אוהבת התקשורת להבליט ובעטיים אוהבים החילונים לתייג את החרדים כצבועים וכגנבים. חשוב מאוד להבהיר שהפושעים הם מיעוט קטן בחברה החרדית, הרבה יותר קטן מאשר בחברה הכללית. בכך אפשר להוציא הרבה אוויר מבלון התעמולה האנטי-חרדית. אבל החלוקה של גרילק, חלוקה שאומרת "אלה חרדים באמת ואלה רק בכאילו", עוזרת לטפח גישה של "והיה מחננו טהור" והיא קלה מדי. כמו שיש חילונים שעוברים על חוקי המדינה, ככה יש חרדים שעוברים על חוקי התורה והמוסר גם יחד. מחננו לא טהור כי אין דבר כזה. סימון הגבולות של גרילק עוזר לו אולי להרגיש יותר טוב מול התקפות חילוניות, אבל חוץ מהעובדה שהוא לא נחוץ כי מצבם של החרדים בעניין הזה הוא באמת סביר (ועל אחת כמה וכמה כשמבינים עד כמה החברה החרדית היא ענייה ונזכרים בנתונים הרגילים על הפשיעה בקרב קבוצות חלשות), הוא גם לא משכנע. אנשים הם אנשים, ולא חשוב מה צבע המעיל שלהם.

אבל כל זה כמעט זניח. הבעיה האמיתית של הספר היא הרבה יותר עמוקה ובסיסית, והיא מעבר לאפולוגטיקה. היא נוגעת לצורה שבה – כפי שמשתקף מהספר אבל לא רק ממנו – האופוזיציה החרדית למדינה היהודית-ציונית הולכת ונשחקת. כמעט בשום מקום בספר לא מוצגת עמדה חרדית בצורה שעשויה לגרום לחילוני להרגיש שלא בנוח. העוצמה הביקורתית שטמונה בעמדה החרדית העקרונית אל מול ההוויה הציונית-חילונית מוקהית פה כמעט לחלוטין. בעיניי זה פספוס אדיר. הספר אולי יהיה קל לקריאה עבור החילונים, אבל הוא לא יאיר את עיניהם לגבי העניין שבעיניי הוא התרומה החשובה ביותר של החרדים לוויכוח התרבותי על דמותה של היהדות היום: דת או מדינה, זמן או מרחב.

גרילק מספר על הבוז והתיעוב שרחשה הציונות מראשיתה לגלות וליהדות בגילוייה הגלותיים. הוא מביא ציטטות שממחישות את זה, כמו "אופיינו הלאומי פסול מאומות העולם ועד הנה... היהודים הם צוענים. זוהמה, רפש וניוול, ביצה סרוחה" (ברנר), או "הציונות עוקרת את היהדות הדתית באופן יותר חזק מאשר הרפורמה וההתבוללות, על ידי יצירת תכנים חדשים של 'יהדות' אשר יהוו אידיאולוגיה חדשה שתוכל להתרומם לדרגת רליגיה [דת]" (סירקין). זה חשוב. חשוב שחילונים יידעו עד כמה המהפכה הציונית רוויה באנטישמיות, עד כמה היא הפנימה סטריאוטיפים אנטישמיים של יהדות והשתמשה בהם כדי להבדיל את בשור