דוקטור ספר

סופר טוב זקוק לאלטר אגו. אני-אחר פסיכולוגיסטי שיימצא עמו ביחסי ידידות או עוינות מתוחה. בספר הסיפורים הראשון שלו ממציא משה רון את האלטר אגו שלו, ומנופף בדמותו בהנאה ברורה. הוא כמעט אומר, האלטר אגו שלי הוא לא מה שחשבתם. אל תגידו ריימונד-קארבר-פול-אוסטר, שני סופרים שהפליא לתרגם לעברית, חפשו את האשה. ולא באשה סתם מדובר, אלא צעירה ומושכת, ומזרחית, ומוכשרת, וגם (כמובן) חסרת השכלה פורמלית.

אבל היות ומשה רון אמון על תיאוריות פוסט-קולוניאליות, לא כדאי לפתור את מאמציו רק בעשיית הפוך על הפוך משועשע. כי האלטר אגו שלו הוא גם וריאציה על מיץ פטל, הגיבור הנערץ עליו. דקלמו בבקשה את הקטע בו ג'ירפה ואריה עומדים מול הבית של מיץ פטל ומנסים לנחש איזו חיה הוא. אתה, אתה, אתה... ארנב. שטויות, יאמר מיץ פטל. ואז תיפתח הדלת וממנה תצא רגל לבנבנה של מתרגם, עורך, מרצה וחובב ג'אז - אני משה רון. אה, יאמרו באכזבה ג'ירפה ואריה. חשבנו שאתה בחורה צעירה ממוצא מזרחי עם כישרון ספרותי לא מבוטל אם כי לא מגובש דיו. אך להפתעת הקוראים יתברר שגם ג'ירפה ואריה הם אותו דוקטור לספרות, חובב פול אוסטר.

משה רון הסופר מבקש לאייש את כל העמדות, להיות גם המחפש וגם זה שמחפשים אחריו. גם הכותב וגם התיאורטיקן. אחד שיכול להסתתר גם מאחורי עץ גבוה וגם מאחורי שיח נמוך. אולי זה המניע העיקרי לכך שמשה רון, עורך ומתרגם מעולה, הסתכן והפך לסופר.

בסדרת "הכבשה השחורה" (הקיבוץ המאוחר) שבעריכתו, יוצא לאור קובץ סיפורים ראשון פרי עטו, "אבדות קלות", משל היה סופר צעיר ומבטיח. רון אמנם מספק מעין תשובה לשאלה "מדוע אני כותב" באמצעות הפניות לבורחס, בארת, ואליו עצמו. אבל אחרי כל הפוסט--, נדמה שהתשובה היחידה היא שהיה לו סיפור לספר.

אם פול אוסטר היה מתבגר בשיכון בשולי תל אביב, ייתכן ש"המצאת הבדידות" שלו היתה מקבלת מרקם דומה ל"אבדות קלות". קשה להאשים את רון שהוא כותב את אוסטר בעברית. הוא מספר את הסיפור של עצמו, אבל בכל זאת, לרגעים, קשה להשתחרר מהרושם שאוסטר כבר היה שם קודם. למרות חבלי הכביסה, טעם הגזוז ומגרש הכדורגל של הפועל, שרון משבץ אל סיפוריו, יש רגעים שנקראים כאילו היו מתורגמים. אפילו שם הספר נשמע כעיבוד מהוקצע לכותרת אמריקאית למשעי.

אבל הסיפור שרון מספר הוא גם סיפור אוטוביוגרפי במובן הטוב של המילה. משה רון יודע לספר סיפור, ובאמצעותו הוא מגיש לנו את ילדותו במבט חדש, אחר. אלה ההורים שלו, זו השכונה בה גדל, אלה ה"בומקלך" של עץ האזדרכת ליד ביתו. גם שם הגיבור הוא שמו שלו. בסיפורי הילדות רבים סממני האותנטיות של ילדות ישראלית בשנות החמישים. תמצאו אותם, או דומים להם גם בשירים של אגי משעול. משהו ראשוני, תמים, אבל צופן בתוכו שבר. ובכל זאת, המספר אינו משה רון אלא "משה רון" - כלומר המבוגר שקורא מחדש את ילדותו ומזהה בה את הסודות והשקרים. משה רון מתגנב אל ילדותו, אל ילדותו של אביו ואל חיי הוריו הצעירים. אמנם יש לעתים התרפקות על קסמי העבר התמים (למשל בסיפור היפה "מר פרייס במרכז"), אבל נדמה שרון באמת מבקש לבוא בחשבון עם עברו.

המספר של רון הוא מבוגר שמצליח לראות את הוריו כאנשים שעשו פשרות, שהזיקו לא מעט, אבל אולי לא יכלו אחרת. ברגעים הטובים מצליח רון להתעכב על מקום נפשי נדיר בו אתה מביט באנשים שילדו וגידלו אותך, כבני אדם. זהו גם הרגע שאתה מבין שקרוב לוודאי שהם תמיד יראו אותך כאיבר נוסף בגופם. אלה הם מקומות של דיוק וחמלה. אמנם כל הסיפורים כתובים היטב, אבל הקפדנות הרגשית הזו מצויה רק בחלקם. אחרי הכל, רון מבקש לספר אולי את הסיפור היחיד, שמצמצומו נפתח העולם כולו, זה שלא ניתן להינתק ממנו. הסיפור של העצמי. אחת ,שתיים, שלוש, מיץ פטל.