המסע המופלא לתוך פי הטבעת

עשר דקות של אונס, המצולם בשוט סטטי אחד, כאשר המצלמה יושבת שקטה מול פניה של הנאנסת. על זה כולם מדברים. זו הסצינה שעלולה להביא אתכם לרצות לצפות ב"בלתי הפיך", או לחילופין לזרוק אתכם אל מחוץ לאולם, כמו שקרה לכמה מבקרים בפסטיבל קאן 2002.

אני משתייכת לצד שרוצה. קודם כל רוצה. אחרי הצפייה אפשר לקבוע האם מדובר רק בשערוריה לשם השערוריה או במשהו עמוק יותר, אבל לחשוב שיכול להיות היום בקולנוע משהו שהוא מזעזע מכדי שאפשר יהיה לצפות בו - זה נראה לי מוזר. קולנוע הוא לא המציאות. אונס בקולנוע, מחריד ואכזרי ככל שיהיה, הוא לא אונס, ובכל מקרה לא יכול הקולנוע להניב משהו נורא יותר ממה שמספקת מהדורת חדשות מיוחדת.

"בלתי הפיך", של האלטרנטיביסט הצרפתי גספר נואה, בנוי מהסוף להתחלה. זה עוד משהו שכולם מדברים עליו. כמו ב"ממנטו" וכמו (כפי שמוסיף כל מי שרוצה להישמע חכם) ב"בגידה" של פינטר. אז מה? שוב אפשר לראות בזה סתם טריק זול, אבל העובדה שסרט הוא הפוך לא בהכרח קובעת שמדובר בחיקוי עלוב. "בלתי הפיך" הוא סרט מדהים, בלי שום קשר ל"ממנטו", טרנטינו, או השד יודע מה.

"בלתי הפיך" מתחיל מהצד ההפוך, הצד האחר, האפל, האסור - מהחור של התחת. מרקוס, בחור אלים בטירוף, מחפש מישהו בשם לה טניה במועדון הארדקור לגייז שנקרא "הרקטום". רק בדיעבד, אחרי שצופים במסע הסרט ממעמקי החור בחזרה אל אוויר העולם, מתברר למה חיפש מרקוס את לה טניה ברקטום, את מי אנסו, ומה הקשר בין מרקוס לפייר, שותפו לפשע. החור של התחת הוא מוטיב חוזר בסרט הזה, הוא שורש הרע - היצרי, החור ההפוך, המאיים, השחור, החור שלא ילדים תמימים יוצאים ממנו, אלא פסולת אדם מסריחה. דרך החור של התחת, בתוך מנהרה תת-כבישית צרה ואדומה, מתבצע גם האונס המדובר של הסרט הזה.

האלימות שבעלילת הסרט מקבלת ביטוי צורני באלימות שמפגינה כלפינו המצלמה. הסרט הזה קשה לצפייה לא רק בגלל המעשים שהוא מתאר אלא גם בגלל באופן שבו הוא מתאר אותם. המצלמה משוטטת, מסתובבת (נגד כיוון השעון), מקפצצת, קורעת ומסחררת את הצופה.

הסיפור ההפוך הוא לא סתם גחמה, הפרטים שחושפת כל סצינה על זו שנראתה לפניה משנים את התמונה ומכניסים את הצופה ללופ מחשבתי. מה שחשבנו על מרקוס משתנה לגמרי בסוף הסרט (או בתחילת הסיפור). "הזמן הורס הכל" היא חלק מהפילוסופיה הפטאלית הלא לחלוטין ברורה שעומדת בבסיס הסרט, ובאמת, כל יום בחיים הוא גם צעד נוסף לקראת המוות. הסרט מתחיל במוות ונגמר בהתחלה שיש בה היווצרות של חיים חדשים, מתחיל ברע ונגמר דווקא בטוב ובתקווה. טכניקת ההיפוך יוצרת מהסיפור הנורא הזה סרט אופטימי עם הפי אנד קלאסי, והצופה שקיבל מכת גרזן עם הכניסה לאולם, מעורסל בחיבוק חם.

אבל שלא כמו בסרטי מיינסטרים, החיבוק החם הזה הוא אירוני ומבלבל, וזה מה שמייחד אותו. מה שקורה ב"בלתי הפיך" הוא באמת בלתי הפיך - האימה שבתחילתו לא נרפאת על ידי הפשטות. למרות הסוף הוא נשאר סרט מהזן המיועד למי שמבין את האטריבוט "קשה לצפייה" כמחמאה. ומעבר לאלימות, "בלתי הפיך" ניחן גם במשחק מעולה (עם הזוג לשעבר וינסנט קאסל ומוניקה בלוצ'י בקדמת הבמה), סצינות ייחודיות וצילום מחושב ויוצא דופן. אם אחרי שהבחנתם בכל אלה אתם ממשיכים לקרוא ל"בלתי הפיך" פורנוגרפיה, לפחות תודו שזה לא בדיוק סרט שהייתם רוצים לעשות מולו ביד.