חדירה כפולה

בשבוע שעבר פיארה בילי מוסקונה לרמן את שער "מוסף הארץ". מתחת לתמונה הבטיח הכיתוב סיפור על חייה החדשים של אושיית הפמיניזם בשלישיה. שמחה גדולה וקורת רוח רבה גרמה לי קריאת שיחתה של נרי ליבנה עם מוסקונה לרמן, וזאת כיוון שאני וכמה מחברי הקרובים מנסחים כבר זמן מה מניפסט מנומק ודעתני של שיחות סלון באשר להיותה של השלישיה היחידה המשפחתית החדשה. ולמה לא בעצם? שלישיה נתפסת בעיניי כצעד הטבעי ביותר. מי קבע שנועדנו לחיות באופן בו אנו מתרבים? מדוע אהבה רומנטית ומינית - סטרייטית או קווירית - עולה על אהבה בין חברים? יש משהו מאוד בודד בזוגיות המודרנית, ובמיוחד באופן בו היא מקובעת במחשבתנו מילדות. הפנטזיה האוורירית של מציאת החצי השני מפחידה אותי. ההגשמה הזעיר-בורגנית של בניית שלם חדש שהוא אחד לא מעניינת אותי. יש לי הרבה יותר אמון במערכות היחסים ארוכות השנים עם חבריי מאשר בגבר הערטילאי שימלא אותי אושר ביום מן הימים.

עם זאת, אני בהחלט לא פוסלת על הסף אפשרות של חיים בשלישיה, שאהבה רומנטית מהווה חלק בלתי נפרד ממנה. הסקס בתוך המשוואה המשולשת הזו הוא בהחלט אופציונלי. בילי מוסקונה לרמן מציגה צד אחד (וקוסם מאוד) של החיים בשלישיה ומנסחת בבהירות את הקונספט כולו: "שלישיה היא פורמט הרבה יותר פתוח מזוג. בזוג כל אחד הוא ההשתקפות של השני והטשטוש בינך לבין ההשתקפות מטעה. בשלישיה יש יותר חמצן, יותר אוויר. הכל פתוח, הכל מונח על השולחן".

ואם טרם השתכנעתם, קבלו את גירסת הכרומו והנצנצים של החיים בשלישיה: סרטו של גרג אראקי, "המאהבים של ורוניקה" (splendor), מספק סצינה מפונפנת לחלוטין של המנאז' אה טרואה. אראקי חתום גם על "דור מזוין", כך שאתם יכולים לדמיין מה הוא חושב על החברה האמריקאית. הסרט מציע אלטרנטיבה לסיום הסטנדרטי של הקומדיה הרומנטית: הבחורים (שניים במספר) משיגים את הבחורה, והשלושה חיים באושר גדול.

אני כבר יכולה לדמיין את צרי המחשבה מעקמים את אפם ומגלגלים עיניים בעייפות. אין ספק שהיציאה הזו מארון הזוגיות הנורמטיבית מעוררת אנטגוניזם וחוסר נוחות ומחייבת מחיקת דפוסי חשיבה דוגמטיים, והחברה בה אנו חיים לא בדיוק מהווה כר פורה לכך. החוקים של החיים בשלישיה – התנהלות כלכלית, מיניות, ילדים, מי מכין קינוח לארוחת שישי וכו' – נתונים לפרשנות ולעיצוב אינדיבידואלי. אני רוצה לעצב לעצמי דרך חיים חדשה. מי הבטיח לי שדרך החיים בה בחרו אבותיי היא הנכונה? על פי הבדיקה הסטטיסטית האחרונה, 51 אחוז מהמשפחות האמריקאיות אינן עונות על ההגדרה של תא משפחתי נורמטיבי (אבא, אמא ילדים וכל המיינסטרים הזה). אחוז הגירושים הגדל, מות התשוקה, המצאת הרווקה החדשה והעיסוק האובססיבי והמתרחב בחתונה והתמסדות גורמים לי להחליט שאני רוצה לנהל את החיים שלי אחרת. לאו דווקא להפך אלא תוך בחינת ופסילת האפשרויות שלא מתאימות לי. חברה שאינה חוקרת, בוחנת ומטילה ספק, חברה שמקבעת נורמות ומוסכמות חברתיות, היא גם חברה שהשנאה צומחת בה כמו פטריות בתוך נעליים של גולנצ'יק.