לעתים קרובות נראים לנו אירועים שונים כשליליים רק משום שלא בחנו אותם לעומק, ומפני שאנו מושפעים, או אפילו מותנים ע"י דעות של אחרים. הבנת עובדה פשוטה זו יכולה לפתוח אפשרויות תפיסה חדשות של המציאות, ולהעניק נחמה מול תופעות מפחידות לכאורה, כמו אלה המתרחשות בעת האחרונה.
דוגמא למקרה שהמעורבים משכנעים אותנו שהוא איום ונורא, בעוד שאם חושבים עליו מעט מתגלה דווקא כחיובי, הוא התמוטטותה של מערכת החינוך בישראל. מובן מאליו שפיטורי מורים, קיצוץ תקציבים, ביטולי שיעורים, והפגנות תת-רמה תרבותית מצדם של תלמידי בי"ס וסטודנטים, ייתפסו כשליליים ע"י אלה הנקראים עדיין (ובטעות) "אנשי רוח", והמנצלים כל הזדמנות להבעת תמיכה עדרית במנגנון כושל, אבל העובדה שההתנגדות להתפוררות החינוך נובעת מקיבעון, מההרגל לחשוב ש"חינוך זה טוב", שבמידה ויחדל להתקיים "הנוער ידרדר", "עתיד העם" יועמד בסכנה, ושאר סיסמאות מעלות אבק, מוכיחה את רדידות ההשכלה וחוסר המקוריות של אלה המתבטאים כך, ואמורה להניע את כל השאר להתנגד לימרה החינוכית שלהם.
תמונות רבות מתקופת ימי הביניים ומן הרנסנס העוסקות ב"סצינות מחיי הצלוב" מציגות משחק מבטים מעניין בין ישו לבין הסובבים אותו. אם מצליחים לחרוג מעט ממה שחווינו אנו עצמנו בסיטואציות "חינוכיות" למיניהן, אפשר לחוש למראן בדרמה המתרחשת בין מורה אמיתי לתלמידים: כבוד, הערצה, ספק, פחד, קינאה, התמודדות עם רעיונות קשים לעיכול, התגברות עצמית, תחושות שחלקן אבד בלא מזור, ואת חלקן ניתן עדיין לשחזר. הציירים, מורים דגולים בעצמם או תלמידים לשעבר בסדנאותיהם של גדולי הציור העולמי, עסקו בנושא שהכירו אישית, אך הפך זר למתבונן בציוריהם כיום. האם מישהו מאתנו פגש אי פעם מורה? ולהיות תלמידים, אנחנו יודעים? את המונחים האלה, השגורים כל כך על הלשון, אין כל בטחון שאנחנו מבינים. כל סקירה, שרירותית ככל שלא תהיה, של דמויות מחנכים מפורסמים מן העבר, מבהירה מה היה פעם החינוך ולמה הפך בימינו.
כבר במאה השישית לפני הספירה הביע הרקליטוס האפל טענה חינוכית על זמנית: "חיפשתי את עצמי בעצמי". הפילוסוף, מן הראשונים שידע המערב, סרב להקשיב למורים שהיו בנמצא, יצא לחפש חינוך בעולם הרחב, ואכן מצא בסופו של דבר את המחנך היחיד שאמור להתקבל בתום כל תהליך לימודי: הוא עצמו. יווני גדול אחר, סוקרטס, פיתח דיאלוגים עם צעירי עירו וגרם בדעותיו לשערורייה גדולה, ששמשה עילה להגשת תביעה משפטית נגדו ולמתן גזר דין בעקבותיו התאבד המורה הגדול, בהעניקו לתלמידיו שיעור אחרון בנושא של דבקות בעקרונות. בתנ"ך המורים הם הנביאים, אנשים קיצוניים שתלמידיהם, העם כולו, מתנכרים להם לעתים קרובות בעוד הם נותרים בלתי מתפשרים. וכך גם באיסלאם, הנביא מלמד את העם תורה קדושה והפך אותו ל"עם-ספר" (אהל אל כיתאב). ובמזרח, הבודהה, מאסטר קונג, הטאואיסטים, כה שונים זה מזה, אבל דומים בסגולת המורה שלהם.
קפיצה מהירה לתקופה המודרנית מדגימה את השינוי שעבר על העולם: הפילוסופים מתרחקים מידע פשוט ומעשי, ומפתחים תיאוריות כוללניות שהשפעתן מורגשת עד היום. במאה התשע-עשרה עוברת דמות המורה מוטציה כללית. למעשה, קשה עוד לכנות את אלה שלמלותיהם שווה להקשיב בשם מורים. אלה אנשים "מקוללים", בודדים, לא מובנים, ובדרך זו או אחרת משוררים (מסאד והלדרלין, דרך דוסטוייבסקי, בודלר ורמבו, עד מלארמה וניטשה). אם להתעכב על מאפיין עיקרי של המוטציה, הרי שהטוהר שאפיין בעבר פילוסופים ואנשי דת מוחלף במשיכה לאפל, בסטייה, בשימוש בסמים ובאלכוהול, נטיות שנהוג היה להזהיר מפניהן עד כה תלמידים. המשכו של אותו שינוי, הביא לקטסטרופה החינוכית שהיוותה המאה העשרים. מרטין היידגר, הפילוסוף הגדול של התקופה, תומך בביטוי הפוליטי הוולגרי ביותר שלה, הנאציזם, מצביאים צבאיים ומנהיגים מדיניים הופכים מופרעים, ודמויות נבואיות שאומרות הכל על זמנן הם אנשים שבירים כמו קפקא ומעורערים כמו סלין. אבל העוולה החינוכית הגדולה ביותר, שהחלה בחציה השני של המאה האפורה הזו ונמשכת עד היום, היא השימוש שעשו ועושים "מורים" מפורסמים בכל מורדי העבר שהתקוממו נגד חינוך ומחנכים, עליהם הם מדברים מתוך תוכה של המערכת שאלה הטיפו להריסתה כאילו לא היתה בכך כל סתירה. את הסקירה אפשר היה להרחיב, אבל הכיוון הכללי ברור: המורה הולך והופך בעייתי לאורך ההיסטוריה. הוא מאבד את היכולת והרצון ללמד, והחינוך שהוא מקנה לאחרים, אם בכלל, מתמצה בלומר אך ורק את זה. אם לוקחים ברצינות את סדר ההתרחשויות הנ"ל ומנסים לחשוב מי יכול ומי אמור לחנך באלף השלישי לספירה, התשובה היחידה המתקבלת על הדעת היא אף אחד.
מול יצירות אמנות שעסקו בשבחי ההוראה כדאי להזכיר דוגמה הפוכה, שנוצרה בתקופה בה החלה הידרדרותה של זו. ברישום של גויה ( "הייתכן שהתלמיד יודע יותר?", מסדרת ה- Caprichos), תופס את תפקיד המורה פרד, שתלמידיו הם עיירים. הצייר חש בתהליך המתחולל בשדה החינוך, שהפך סמוי בימינו, בהגיעו לשיאו, כשהעיירים גדלו והפכו להיות בעצמם מורים, ז"א חמורים (את השאלה מי הם התלמידים כיום נשאיר פתוחה). מחנכים? נו, באמת, ראו את הברנשים האלה, שימו לב לגברות החסודות! חבורת צייתנים המאשרים את הקיים כאילו היה בו משהו חיובי. האם זה מה שחשוב להגיד היום לתלמידים? ואם לא, מדוע לא יורק איש מהם בגאווה לבאר ממנה שתה? מה יכולים אנשים כאלה ללמד אותנו חוץ מלהיראות כמו כולם, להשתמש בשפה ענייה (או, בלי ספק חשוב יותר, במחשבים) ולהפוך בינוניים? לא לכך אנו זקוקים. המודל החינוכי היה תמיד החכם, אדם שונה, בודד, מורם מעם, ולא איש רגיל וקטן. תלמיד שאינו מכבד את מורהו לא ילמד ממנו כלום, ואת המורים בימינו לא רק שאי אפשר להעריץ, אלא שקשה מאוד לסבול.
לא מזמן עלתה לכותרות ידיעה מרעישה אודות זיופי דיפלומות שנעשו ע"י מורים (שהוכיחו סופית שאינם שונים משוטרים, חברי כנסת, ושרי ממשלה). גם כאן, בחינת התופעה מנקודת מבט שונה מעט מהמקובל מגלה שזו אינה מפתיעה ולא צריכה להדאיג אף אחד. המ
כאפה לפנים של לימור לבנת
6.7.2003 / 14:39