פרחח

יורם קניוק היה חצי חבר של ג'יימס דין, צ'ארלי בירד פארקר ושל אבא של רוברט דה נירו. הוא התחכך במרלון ברנדו, סטנלי קובריק, ג'ינג'ר רוג'רס, פרנק סינטרה, מיילס דייויס ובחורה שבילדותה נהגה לשבת על הברכיים של סטאלין. אתם ידעתם את כל זה? אני לא ידעתי.

קראתי את זה ב"חיים על נייר זכוכית" (הוצאת ידיעות אחרונות), ספרו החדש של קניוק שמגולל בקצב הג’ז את דיוקנו של הסופר כצייר צעיר בניו יורק של שנות החמישים. קניוק, שחובק עכשיו 73 שנות קיום, 25 ספרים ואינספור הגיגים עיתונאיים, מספר על עצמו ברומן אוטוביוגרפי (עם הגזמות והמצאות פה ושם), שמסכם את אחד העשורים המכריעים במפעל חייו, אך לא רק. "חיים על נייר זכוכית" הוא גם מסמך מיקרו-היסטורי בוהמייני מרתק על תקופה שבה ניו יורק היתה הכי ניו יורקית שאפשר: הגנגסטרים שלטו בעסקים, השחורים שלטו בג’ז, האמנים שלטו בווילג', וקלמנט גרינברג שלט בגוגנהיים.

קניוק כותב מונולוג אחד ארוך ואינסופי, המורכב ממשפטים תיאוריים קצרים ותמציתיים ("ימים חלפו. ציירתי. גנדי נסע ובא. באה ישראלית שהביאה לי כסף מדודה שלה ששמעה עלי מאיזה חבר שלה"). מין ריאליזם אמריקאי פרחחי, אבל בכל זאת מסודר. הכתיבה זורמת כמו יצירת ג’ז וירטואוזית שמאלתרת אך שומרת על הקצב ולא שוכחת את הסטנדרט. החזרתיות הנושאית בספר תואמת את המבנה הג'זי, לכן חבל לראות בה, כמו שראו בה כמה מבקרים, סתם שגיאת עריכה. כמו הג’ז ששלט בתקופה, בניו יורק ובחייו של קניוק הצעיר, יש בכתיבה הזו פשטות שרירותית והומור דק שמסתירים תחתיהם ריקנות קיומית וכאב גדול. ישירות הכתיבה מחייה את התקופה במרחק נגיעה מהקורא. מעולם לא הגעתי קרוב יותר אל ניו יורק הזו, שיש בה גם תרבות יידיש גוועת וגם אבסטרקט אקספרסיוניסטי, דה קונינג וגורקי שאני מאוד אוהבת. קניוק של שם ושל כאן, של אז ושל עכשיו, הוא בסופו של דבר אותו קניוק, ועובדה זו מקשרת בין כל הקצוות הללו ומחברת הווה עם עבר ואת יושבי כסית, שהתרשמו אז מהפלא הקרוי נס קפה, עם שותי בורבן בבר ניו יורקי.

בספרו קניוק הוא צייר עני שמסתובב עם בוהמיינים כמותו, שותה, מצייר, מזיין, מתחתן, בוגד על ימין ועל שמאל, מהמר, מנסה להתעשר עם החברים הישראלים שלו, נוסע למקסיקו, מציג בתערוכות פה ושם, רואה חברים משתגעים, מוכר פלאפל, שוב מזיין, כותב ושוב מתחתן. "חיים על נייר זכוכית" הם חיים מחוספסים עם הרבה עליות קטנות והרבה ירידות קטנות, כי יש מקומות נמוכים כל כך, שאין הרבה לאן ליפול מהם. הצייר הישראלי הצעיר ששרד את מלחמת השחרור מביא את עצמו אל שדה קרב חדש שממוקם על קצה ההוויה, והאויבים בו הם בעיקר סמים, טירוף ונהיגה במהירות מופרזת. בתקופה שבה המופשט שלט בעולם האמנות, וכולם עסקו בהשפרצות צבע, קניוק הגן בחירוף נפש על הציור הפיגורטיבי, זה ששומר על דמותו של האדם. באותו אופן נוטה גם הכתיבה שלו לטובת האנושי (הסתמי, הפגום, הכואב ולעתים האכזרי והטיפש) ומעדיפה אותו על ה"אמנותי", הגבוה, המעוצב והמלומד.

ב"חיים על נייר זכוכית" מתגלה קניוק במלוא הקוליות שלו, זו שכל כך נדיר למצוא בקרב סופרים בני מחזורו. הוא ישיר, מרגש ואנושי להחריד, לא מתפלצן, לא משתחצן ולא מתנשא. ובאמת ראוי שיקבל כאן יותר מהכבוד הראוי לו.