דיפרסיה

אם התעוררתם בבוקר בתחושה שאין בעצם בשביל מה לחיות, שהחיים הם הצגה חסרת תכלית שסופה הידוע מראש הוא מוות מביש, ושבכלל לידתכם היא סוג של טעות מצערת, ואתם רוצים לקרוא משהו שמח, שיחזיר לכם את חדוות החיים האבודה - ספרו של חואן קרלוס אונטי, "המספנה" (הוצאת זמורה ביתן), הוא הדבר האחרון שאתם צריכים לקרוא. הספר, 168 עמודים של דיכאון לטינו-אמריקאי, יגרום גם לאופטימיים שביניכם לבדוק את מחיר כדורי השינה בשוק האפור. מצד שני, אם אתם מרגישים שמנת יאוש טובה לא תזיק לכם באורח פטאלי, אונטי מספק בספרו דיכאון משובח.

הסיפור של "המספנה" מתרחש ליד העיר הדמיונית שבה ממקם הסופר את מרבית ספריו – סנטה מריה, הגירסה הדכאונית של מקונדו. לארסן, פושע זוטר לשעבר, שניהל בתי זונות והימורים, ושספר אחר (ודווקא מאוחר יותר) של אונטי מספר את עלילותיו בצעירותו, חוזר לעיר ומחפש עבודה. בעל מספנה מתפוררת, שלא פעלה זה שנים ושלא תפעל שוב לעולם, שוכר אותו כמנכ"ל. הוא מתחיל לעבוד, חדור התלהבות מזויפת, יחד עם עוד שני עובדים ממורמרים ומשועממים המעמידים פנים שהם עדיין עובדים.

מנקודת פתיחה זאת הופך הספר להיות ביזארי יותר ויותר. לאף אחד מ"עובדי" המספנה אין דבר לעשות חוץ מלסדר שוב ושוב ארכיונים של ניירות משרדיים חסרי תכלית, הם לא מקבלים משכורת, מתפרנסים ממכירה חודשית של הגרוטאות שנשארו עדיין במספנה הנטושה, וחיים בתנאי עוני מחפיר. אותו סוג של דיכאון, יאוש ושעמום בא לידי ביטוי גם ביחסים האינטימיים המעטים המתוארים בספר, כשגם שם לארסן מפתה נשים מתוך שעמום ובחילה, תוך שהוא משווה לקולו ולתנועותיו התלהבות ואהבה מתורגלת היטב.

בניגוד למצב אצל סופרי דיכאון משובחים אחרים, חוסר התוחלת הכללית בספר הוא משהו שהגיבורים מודעים לו בכל רגע ורגע. היחסים בין הדמויות אינם נתפשים כבעלי ערך כלשהו, ואף אחת מהדמויות לא באמת מקווה שחייה ישתפרו במועד כלשהו. כך, ללא כל תכלית, ההצגה הופכת להיות התכלית היחידה שאפשר לחיות למענה, וחיי הדמויות הופכים לפארסה בלתי פוסקת. חוסר הטעם בחייהן של הדמויות משתקף אפילו במבנה הספר, כאשר שמות הפרקים הם רק שמות המקומות השונים שבהם הם מתרחשים ("הביתן", "סנטה מריה" וכד'), ולא של ההתרחשויות.

אך במובנים מסוימים העלילה, אף שהיא מרתקת, היא משנית. הספר נועד להעביר תחושה, ובכך הוא מצטיין. אחד הדברים היפים ביותר בסיפור הוא יכולת התיאור של אונטי והירידה לפרטים דקים. מבטים חטופים מתוארים לעתים לאורך חצי עמוד, תוך שהם מקבלים חיות ועומק קולנועיים כמעט, שמעטים הסופרים שמצליחים להגיע אליהם. כך, למשל, באחד המפגשים בין לארסן לבין חבר ותיק שלו, מציין המספר כי "בלי תקווה ואף בלי כוונה לעורר אמון, חדל לארסן להתבונן ברגליו ונשא אל הרופא את ההבעה המוצלחת ביותר של תום, של הגינות דאוגה ושל כנות שניתן לו לגייס בגיל חמישים…", ובקונטקסט של הסיפור אפשר כמעט לראות את זה.

הבעיה היחידה בספר (חוץ מהחתכים הבלתי מוסברים שמצאתי ליד פרקי כף היד), היא שבסופו של דבר לא באמת ברור בשביל מה בכלל נעים הגיבורים ממקום למקום, או עושים בכלל משהו. בסופו של דבר יש סכנה מסוימת שהקורא ימצא את עצמו צועק לעברם: "תתאבדו כבר, קיבינימט, תתאבדו!".