בינגו

קשה להצביע על תופעה נדירה ובלתי מסתברת יותר מאשר קומדיית מיינסטרים ישראלית מוצלחת. מלבד "שוטטות" הנדירה, תקועה סקאלת הצחוקים המקומית לכל המשפחה כבר כמה זמן במנטליות היצפאנית, ובתקופה האחרונה גיבוריה הם תמיד שלישיית ערסים קטנים ומגובשים שיודעים לעשות מבטאים ואחד מהם ממש טוב בחיקוי מפגר. יא אללה, איך שיאיר לפיד אוהב את כל המשוגעים הקטנים האלה (זה מזכיר לו קצת את האנשים המצחיקים שהוא פוגש במוסך כשהוא בא לעשות טסט לאוטו). למרות שעל פניו ילדים-טובים-פלטפוס שמחקים ערסים (כפי שעושים עידן אלתרמן ואבי גרייניק בהפיכתם לצחי ומאיר) זה לא הרבה יותר טוב מערסים מחקים מפגרים, הצליחו אלתרמן וגרייניק לייצר צמד דמויות קאלט שחיות, נושמות ומאכלסות מרחב מחייה הרבה יותר גדול מאשר מערכון ספציפי זה או אחר. והפרק המיוחד שפתח אתמול את העונה השנייה של "כוכבי השכונה" הוא ההוכחה האולטימטיבית לזה שצחי ומאיר הם כמו וודי אלן – לפעמים הם עושים דברים טובים, לפעמים הם עושים דברים רעים, אבל אנחנו תמיד אוהבים אותם.

ואתמול, שיהיה ברור, הם עשו משהו טוב. הפרק המיוחד של "כוכבי השכונה" לא היה סתם פרק מיוחד, אלא סרט של ממש (עם צילומי חוץ, קייטרינג של חביתות ירק והכל!), ואם להיות בוטים – מי שלא ראה אותו, אכל אותה באבו אבוה. הסרט העלילתי הראשון של צחי ומאיר, "קרניים" (שם לא מסחרי, אני הייתי הולכת על הפשטות הקלאסית של "צחי ומאיר – דה מובי"), הוא פסגת הומור הפריים-טיים הישראלי מאז פרק ספינת האהבה של "שוטטות". את הפרק הזה כתבו השניים וביים אלתרמן, שאהבת האייטיז שלו ניכרת בכל פינה, כמו למשל בפינת החדר של צחי בה תלוי פוסטר של ליונל ריצ'י (טיפ קטן לצחי על חשבון הבית: מעתה אמור ניילון ריצ'י), שבכל פעם שמישהו עובר לידו שומעים הדהוד קורע לב של "הלווו...". להוגי הסדרה "בקצב הקצב" ולכל אותם יוצרי פרסומות עם אפרו ופדלופון יש הרבה מה ללמוד משני הילדים מנווה חמציצים בענייני רטרו-שמטרו איכותי.

את סרט הבכורה של צחי ומאיר – ג'יי וסיילנט בוב הישראלים – ניתן להכניס לקטגוריית המוקומנטרי הכל כך מתבקשת כשדמויות פיקטיביות הופכות להיות סלבז מזוהים. מאיר, המסוחרר מההצלחה ומהצעה מפתה שקיבל להפוך לדוגמן, מרגיש קצת מבולבל, ממש כפי שהרגישה רומי אבולעפיה בשעתה. אלוהים רק יודע איך הוא הרגיש כשקיבל הצעה אפילו עוד יותר מפתה מאשר לדגמן: לככב באופרת סבון (או אופרת שמפו, על פי צחי). לשונות רעות ששכנעו אותו שצחי הילדותי הוא זה שעוצר את ההתקדמות שלו בסולם הדרגות הגיא פינסי גורמות לו לריב עם חברו הוותיק ובכך לסכן, רגע לפני עליית העונה השנייה של "כוכבי השכונה", את עתידם הטלוויזיוני המשותף. אבי ניר, מנכ"ל קשת (בתפקיד עצמו), רותח מזעם ומציב לצחי ומאיר אולטימטום של 24 שעות בדיוק לחזור בהם מההחלטה לבטל את העונה השנייה, ולא הוא ייקח אנשים אחרים במקומם. המרוץ נגד השעון מתחיל, עם בדיחה נאה על חשבון "24" וקריצה ידידותית לקיפר סתרלנד בצדה.

צחי החמוד לוקח על עצמו את האשמה ועושה כל שביכולתו כדי לפייס את חברו השמוק מאיר שהתגלה כבעל אישיות "VH1 - מאחורי המוזיקה" הרסנית ומסוכנת. בעזרתו של המתופף עובדיה (שהפסקתי לשנוא אותו רק בגלל שהוא התגלה כחבר טוב ונאמן, למרות שעכוז אגוזי הקוקוס שלו מהעונה הקודמת עדיין תוקף אותי בסיוטי הלילה אם אכלתי חומוס לפני השינה) יוצא צחי במבצע מיוחד לפייס את מאיר. במסגרת המבצע מצליח צחי לרכז יחדיו את מיטב כוכבי הבידור, בין היתר יגאל שילון, טל ברמן, מיטל דוהן, רותם אבוהב, צביקה הדר וליאת אחירון, שלרובם הופעת האורח הקצרצרה הזאת היא הדבר המצחיק ביותר שהם עשו בכל הקריירה שלהם. ובסוף יש גם הפי-אנד מרגש, ותאמינו לי שלחזות בחיבוק אמיץ בין צחי ומאיר (פלוס פלאשבקים משנים של חברוווות) על רקע “Steppin' Out” של ג'ו ג'קסון, אחד השירים היפים ביותר של האייטיז, לא יכול להשאיר אף עין יבשה.