סדר צריך שיהיה

האדפטציה הקולנועית לספרה האוטוביוגרפי של הסופרת הבלגית אמלי נותומב, "כבוד ורעדה" (אין קשר לקירקגור), היא קופרודוקציה צרפתית-יפנית, עם נקודת מבט מערבית ברורה, פטרונית ומתנשאת כלפי התרבות היפנית, המתוארת אמנם כיעילה (עם הצלחה, מסתבר, לא מתווכחים, לא במזרח ולא במערב), אך בעיקר כמשונה, לא הגיונית, אכזרית, מטומטמת ובלתי אנושית בעליל. מה שלא הופך אותה לפחות מקסימה, כמובן, שהרי האדם הלבן עם עיני העגל הרחבות והמטומטמות, פתי שכמותו, לעולם לא יוכל לעמוד בפני הקסם האקזוטי של יפן.

אמלי, בת דמותה של הגברת נותומב (השחקנית סילבי טסטו, שבהתחלה היא חמודה אבל מהר מאוד האקסצנטריות הבלתי מוסברת שלה הופכת למעצבנת), נולדה ביפן, היגרה עם הוריה לבלגיה בגיל חמש, וברגע שסיימה את האוניברסיטה הגשימה את חלום חייה וחזרה ליפן. במאמץ רב השיגה אמלי עבודה כמתורגמנית בחברת יומימוטו - תאגיד יפני ענק - בזכות זה שהיא דוברת יפנית, אלא שמהר מאוד היא מגלה שאף אחד לא רוצה שהיא תתרגם שום דבר, והבוסים שלה בהחלט מסתפקים בזה שהיא תכין קפה.

אלא שלהכין קפה בחברה יפנית זה לא פשוט כמו בקריה. במקום להתקדם בסולם התאגידי, כמצופה, מוצאת את עצמה אמלי מידרדרת יותר ויותר ועוד הרבה יותר. היא יודעת שבחברה היפנית, בה היא כמהה להשתלב, זה נחשב להשפלה גדולה להתפטר מהעבודה, והיות וחתמה על חוזה לשנה היא מחליטה להישאר בעבודה עד תום אותה שנה, גם אם פירוש הדבר הוא לעבור התעללות ולספוג השפלות (השפלות אוניברסליות) באופן יומיומי.

את זה היא מבינה, אבל חוץ מזה היא לא מבינה כלום. היא לא מבינה למה היא נענשת בכל פעם שהיא מגלה יוזמה ותושייה – תכונות הנחשבות לחיוביות ורצויות בסביבת עבודה מערבית; היא לא מבינה למה צועקים עליה על זה שהיא מדברת יפנית שוטפת; היא לא מבינה כמעט אף אחד מקודי ההתנהגות המקובלים בחברה היפנית. גם אנחנו לא מבינים, ובדיוק בפער הזה – בין ההתנהגות של אמלי לבין התגובות המשונות שהיא מקבלת מהממונים עליה – מסתתרת הקומדיה.

אני מניחה שזה מצחיק רק צופים שאינם יפנים. ואם זה מצחיק גם צופים יפנים, הרי שהם צוחקים מסיבות אחרות לגמרי. או שאולי הבוסים הקפריזיים, המטורפים והסדיסטיים של אמלי אינם כאלה בגלל שהם יפנים, אלא סתם בגלל שהם משוגעים, מה שאומר שהבדיחה היא בכלל על חשבוננו, כי אנחנו נאיביים וטיפשים מספיק להאמין שכך באמת מתנהלת חברה משגשגת בטוקיו. איך שלא יהיה, החברה היפנית מוצגת ב"כבוד ורעדה" כגזענית ושונאת זרים, כשנקודת המבט של הבמאי הצרפתי, אלן קורנו, היא גזענית ושונאת זרים לא פחות. אתם רוצים לראות עימות אמיתי בין תרבויות? לכו לראות את "חג שמח מיסטר לורנס" של נגיסה אושימה. אמלי-סאן בעצמה ממליצה על הסרט הזה בעודה מנקה את האסלות בשירותים של חברת יומימוטו.

לא היה מזיק אילו היה קורה בסרט עוד משהו מלבד הניסיון של אמלי לשרוד בעבודה עם עולם חוקים שזר לה, וההנאה הפרוורטית שהיא מפיקה מההשפלה שהיא עוברת. האמת היא שקורה בו עוד משהו, אלא שהוא לעולם לא מתפתח ונשאר כל הזמן ברמה המרומזת. בין אמלי, העכברית, הקטנה והמדובללת בעלת שיער הקש הפרוע, לבין פובוקי מורי (אותה מגלמת הדוגמנית היפנית קאורי טסוג'י), בחורה יפהפיה, מרשימה, אצילית ואלגנטית הממונה עליה, מתפתחת מערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית של שלטת (פובוקי) ונשלטת (אמלי), שיכולה אולי לעבוד גם בתור מטאפורה למשהו רחב יותר. בניגוד ל"המזכירה" של סטיבן שיינברג, מערכת היחסים בין אמלי לפובוקי לא הולכת לשום מקום, בטח שלא למקום רומנטי, ולמרבה הצער הסאבטקסט של מה שהולך בין שתי הבחורות הוא כל כך עדין ומרומז, שלפעמים נדמה לך שאתה סתם מדמיין אותו בגלל שלא קורים מספיק דברים מעניינים על המסך.