אש, יא כובש

אפתח בווידוי: אני לא שמאלני. המילים "ילד פלסטיני" לא מעלות דמעות אשם בעיני. אינני מוצא שתנועת זריקת האבן היא התנועה הנאצלת ביקום. אית?י אתם דווקא יכולים לדבר חופשי על אריק. עווית עצבנית לא תעוות את פני.

והנה, איתרע מזלי לסקור, מכל הספרים שבעולם, דווקא את "קפוצ'ינו ברמאללה (רשימות מן הסגר)", ספרה של סועאד עאמירי. האומנם ספר? מבחינה פיזית אין ספק שזהו ספר, עם כריכה ודפים וכל השאר. אבל כשלעצמי, אני מצפה ממה שבחרו לטרוח סביבו, ולכרוך ולהדפיס ולהפיץ - שייתן לי קצת יותר מעיתון. אמנם מדובר ב"רשימות" שאין בהן לכאורה יומרה נובליסטית, אלא באות לשרטט סקיצה של הווי חיים, אבל אני ציפיתי ליותר. בייחוד מהוצאת בבל, שכבר הוציאה תרגומים ללא מעט ספרים משובחים שהיו חסרים על מדף הספרים העברי.

אין ב"קפוצ'ינו ברמאללה" ולו קצת מן המבט החד והמקורי שברשימות של חנה ארנדט ב"אייכמן בירושלים", אם לקחת דוגמה מספר אחר שיצא באותה הוצאה, ומכיל רשימות עיתונאיות. תאמרו: אתה ימני נתעב, ולכן אתה תולה בספר תקוות שכלל אין הוא אמור למלא, מתוך רצון לאטום אוזניך בפני המסר החשוב העולה ממנו. לכך אענה: גם "אייכמן בירושלים" אינו סובל מעודף חיבת ציון, ובכל זאת הוא ספר מרתק ומומלץ בעיני.

הבעיה שלי עם "קפוצ'ינו ברמאללה" היתה, שבעצם הוא לא חידש לי דבר. הוא מכיל את אותם חומרים הנמצאים בכתבותיהם של עמירה הס וגדעון לוי: תינוי צרותיהם ויסוריהם של הפלסטינים הטהורים תחת מעללי הכיבוש הישראלי האיום. הכותבת נעה בין תיאור בגווני שחור-לבן נוסח גדעון לוי, לתיאור מעט מורכב ואינפורמטיבי יותר נוסח עמירה הס. גוונים אפורים מצליחים להיכנס לספר בעיקר כאשר המחברת עוסקת בחיי היומיום שלה ולא בגינוי הכיבוש.

הספר מתחיל באופן מבטיח, יחסית, מפני שנכתב בנימה יותר רגועה, אם כי כמובן אנטי ישראלית. בפתיחה מתוארת ההיסטוריה של המחברת ומשפחתה לאו דווקא כסאגה של ייסורים, ויש בזה משהו מרענן. גם ההומור בתחילת הספר מרענן, למשל המשפט שמופיע על הכריכה והוא הטוב ביותר בספר בעיניי: "אולי אסלח לכם יום אחד על שהחזקתם אותנו בעוצר ארבעים ושניים יום, אבל לעולם לא אסלח לכם על שאילצתם אותנו לארח את חמותי במשך מה שנראה כמו ארבעים שנה". אבל בהמשך הספר גוברים והולכים תסכולה של המחברת, זעמה וההיסטריה שלה, ואינם מובילים בתהליך סובלימטיבי ליצירת מופת ספרותית, אלא דווקא מונעים ממנה את ההישג הספרותי.

הסתכלות ספרותית מנסה לתפוס את החד פעמי והמורכב שבבני אדם ומצבים. הסתכלות עיתונאית, או סתם כתיבה גרועה, פונים יותר אל השבלונה ואל הסיסמאות הצעקניות. בספר יש יותר הסתכלות מהסוג השני, יותר תיאורים של בני אור מול בני חושך מאשר תיאורים של בני אדם. במציאות אין בני אור בכלל, כשם שאין מפלצות. אבל המחברת בוחרת להפנות מבט חפוז מדי באנשים סביבה. ובנו, הישראלים, אין היא מסתכלת כלל: העברית היא "שפה שאינני מבינה"; בביקורה ביפו היא כותבת: "המשכנו לשוטט ברחובות יפו. שמעתי אנשים מדברים עברית, אבל לא הבטתי בפניהם. נכנסנו אל סמטאותיה הצרות של מה שהיתה פעם עיר ערבית עתיקה ומשגשגת, והיום היא 'מושבת אמנים ישראלית'. כמה חסרי רגישות הם האמנים, לפעמים!". כלומר, המציאות על מורכבותה וניגודיה מפנה מקום להטפת המוסר האינסופית, מהסוג המוכר לעייפה לקוראי "הארץ".

ואני קיוויתי שפה אזכה להציץ במציאות שונה מזו שגדעון לוי ועמירה הס מנסים בכל כוחם להראות לי, למען אכיר סופסוף בחטאי, חטא הכיבוש. ומדוע כשלה "בבל" בהוצאת ספר בינוני כזה? אולי בגלל הדחף להטיף, ללמד מוסר, לפקוח עיניים. הדחף המשיחי הזה.