אהד פישוף לא חוליגן

יותר מעשר שנים עברו מאז שיצא אלבום הבכורה של זקני צפת ושום דבר לא השתנה – התקליט הזה עדיין נוצץ כמו גוש של קקי נהדר מעל לרוב תקליטי הרוק הישראלי שהופיעו בעשור שאחריו (עם כבוד גדול לקספרים). ברגע ההוא, זקני צפת הראשון תפס את מהותה של מוזיקה צעירה – מאור כהן היה אז בן 18 ושר שירים מהבולבול הקטן, היום הוא עוד לא בן 30 וכבר מריח קצת כמו הכפכפים של חמי רודנר. אבל הדרך הארוכה, הלפעמים שמחה ולפעמים עצובה, שכהן עשה במהלך שנות התשעים, היא כמעט לא רלוונטית לעומת כל מה שזקני צפת הראשון היה ועודנו. מאור כהן כנראה נדון להתקיים כחצי איגי פופ בערבוב של אריק אינשטיין ודני סנדרסון, לנצח קצת פאנקיסט, אבל איזה מין פאנקיסט זה, אפילו פאנקיסט בדימוס, ששר שירים עם טל שגב ולא בועט לו בראש? כמובן שמיותר להתנצח עם מה שמאור כהן הוא כיום, ולכן דווקא עכשיו, ההוצאה מחדש של התקליט הראשון של זקני צפת היא אירוע כל כך משמעותי: אל תרדדו את כל העסק למישור הנוסטלגיה ואל תתחילו להעלות זיכרונות מימי המושים שהייתם דופקים ברוקסן – זקני צפת הראשון הוא תקליט שמחוץ לזמן המקומי, הוא תקליט של אינסטינקטים ראשונים ברמה הכי גלובלית של תהליך היצירה.

האזנה נוכחית לשירים כמו "ריקי", "איפה דוד", "חזיר היבלות" ו"הזונה מפרנסיסקו" מאששת את זקני צפת הראשון כדבר הכי ראשוני, הכי מגנוב והכי מגניב שיצא כאן מאז "פלונטר" ו"אמא אני לא רוצה להיגמל". הנויז והקללות והצחוקים הם נכונים היום כפי שיהיו נכונים תמיד, כל עוד קיים מושג הצעירות בעולם וכל עוד קיימת הכמיהה אל ה"מה שבזין שלך" שמאפיין אותו. עיין ערך הסטוג'ס הראשון, קטעי ההאוס החלוציים של ג'סי סונדרס, “Experience” של הפרודיג'י, “3 Feet High and Rising” של דה לה סול ו-“Original Pirate Material” של הסטריטס. זקני צפת נמצאים בחברתם של מי שבתקליט אחד הצליחו לתפוס את הפרץ הלרוב חד פעמי של הכיף של תחילת החיים. בהקשר הזה חייבים להזכיר את “Ego War”, החדש של האודיו בוליז – תקליט פיצוצי ששוב מזכיר שבעת הזאת יש בבריטניה אנשים צעירים שמתעדים מוזיקלית את הקצב שבו הם מתקיימים ומבלים. אני אוהב את הכינוי "חוליגן-האוס" שהודבק לכל העניין – הוא תופס בדיוק את האווירה, גם של הצמד הנ"ל וגם של כל מה שבני עשרים עשו לאורך ההיסטוריה התרבותית. שהרי מהי יצירה צעירה – אמינה ופרימיטיבית – אם לא חוליגניזם לשמו.

ודווקא עכשיו מעניין גם לבחון את זקני צפת אל מול נושאי המגבעת – שתי להקות הרוק הייחודיות שפעלו כאן עם סוף האייטיז ותחילת הניינטיז ושמתחרות, כבר שנים, על אותו הקאנון: נושאי המגבעת קיבעו את מעמדם בשפיץ של השוליים הרחבים, ואילו זקני צפת, חוליגנים אמיתיים, מעולם לא נכנסו לשם בצורה ניצחת, שהרי כמי שיצרו תקליט משוחרר ולא מתחשב הם מעולם לא התאימו לכללים הנוקשים של הקהל האלטרנטיבי-טיזי: אהד פישוף היה גאון, מאור כהן היה טמבל. אבל בפרפראזה חלקית על המשפט הפופולרי: "כולם יוצאים מתקופת המוריסי שלהם, חוץ ממוריסי", הרי שכולם יוצאים מתקופת נושאי המגבעת שלהם, אפילו נושאי המגבעת בעצמם.

זקני צפת הם להקה בלי תקופה בגלל שהראשון שלהם השמיע את קולם של הנערים שתמיד יהיו נערים. שורות כמו "הסיפור על ציפי, הזונה מרחוב הירקון, שהיתה מהלכת שם כמו חילזון. אנשים דחפו את כלם כמו פרעושים, והכוס שלה היה גם מלא תולעים. חמישים שקלים בחמישים ימים" הן פואטיקה אמיתית, הן הקול האותנטי. פישוף תמיד הסתתר מאחורי טקסטים פתלתלים – בוודאי שב"מי רצח את אגנתה פלסקוג", תקליט אובר-חוכעם במלוא מובן המילה – ולכן נושאי המגבעת תמיד ייוותרו להקה של פאזה בחיים: בגיל צעיר הם היו קול של אלוהים אחר, אחר כך אתה מבין שיש דברים שאפשר לומר הכי פשוט והכי מדויק. כמו למשל: "רקרקרק-ריקי-ריקידירק". אהד פישוף היה אחד המתאמצים הכי גדולים ברוק הישראלי, מאור כהן הוא התגלמות הנונשלנס. האנטגוניזם המתוקשר שחברי נושאי המגבעת חשו כלפי הלהקה טמון בכך – לכולם נמאס שם להתאמץ. בקריירת המחול שלו ביקש פישוף לראשונה לגעת בדברים בצורה בלתי אמצעית מבלי להזדקק להררי המילים והדימויים. לעומתו, בכניעה היחסית שלו למיינסטרים, מאור כהן פשוט המשיך להיות נונשלנטי. כשאתה צעיר, ההתאמצות של נושאי המגבעת לומר כל כך הרבה דברים בכל כך הרבה משפטים, חלקם סתומים, חלקם יפים, תואמת את ההתאמצות שלך לרכוש לעצמך זהות שלפעמים היא בכלל לא שלך. לכן זקני צפת הם המיץ הטבעי האמיתי של החיים הצעירים – התקליט הראשון שלהם לא ניסה להיות יותר ממה שהם היו: גם כמלנכוליה וגם כסבבה.


* זקני צפת - זקני צפת, nmc
במסגרת מבצע ביכורים, הכולל מבחר אלבומי בכורה בהוצאה מחודשת