פסטיבל ירושלים ייפתח השנה בסרט קיץ. כל הטררם המסורתי של האירוע בבריכת הסולטן, ובכל זאת - סרט קיץ. "גיבור", אפוס אמנויות לחימה של הבמאי הסיני ז'אנג יימו שהתמודד באוסקר האחרון בקטגוריית הסרט הזר, חובר אל יתר סרטי המחלקה הנוצתית של פותחי פסטיבל ירושלים לדורותיו - מחלקה המאכלסת גם את "האלמנט החמישי" של לוק בסון ו"שרק" מהשנים האחרונות (לעומת, נאמר, צמד האלמודוברים) - ומאגף אותם בקלילות רבה. באופן עקרוני, על אותו משקל, יכולים היו מארגני הפסטיבל להקרין גם את את "אקס-מן 2". אלא שאז היו מורמות גבות. כי "אקס-מן 2" זה נורא תעשיית הסרטים האמריקאית כאילו, ואילו "גיבור" זה רק תעשיית הסרטים הסינית. אז מה אם יש מיליארד סינים.
כל זה לא אומר ש"גיבור" אינו סרט טוב, אלא דווקא שהוא אחלה. מעשיה מיתולגית סינית מלפני אלפיים שנה המצולמת ומעוצבת על פי הקודים האופנתיים של העכשיו, נולד להיות אחלה. "נמר, דרקון" של אנג לי משנת 2000, שפתח גם הוא את פסטיבל ירושלים, הגדיר מחדש איך נראה קרב אמנות לחימה שמתקיים בין הראליה לפנטזיה. יימו לא נשאר מאחור. ברגעים מסוימים נראה "גיבור" כהומאז' של ז'אנג יימו לכוריאוגרפיה המהפנטת ולצילום האקשן ב"נמר, דרקון", ובאחרים כקריאת תגר עליו וניסיון לעשות את זה טוב יותר. והכוונה במקרה שלנו בטוב יותר היא למרהיב יותר. "גיבור" הוא סרט כל כך יפה, כל כך ארטיסטי, קליפי ומלאכותי מבחינה אסתטית, עד כדי יתר מידה לעיתים. אבל זה עבד: "גיבור" נרשם כשובר הקופות הסיני מס' 1 בעולם וגרף בהונג-קונג יותר מ"נמר, דרקון". עולם שוברי הקופות המזרח-אסייתים פותר בעיה פילוסופית עתיקת-יומין: כן, הטוב הוא היפה.
עלילת "נמר, דרקון" מתרחשת במאה ה-19. עלילת "גיבור" מתישהו סביב שנת 0 לספירה. סימבולי נורא. מבחינה סינולוגית בטרם שושלת צ'ין נוסדה (וזו נקודה מעניינת: כשבמערב רוצים אלימות מסוגננת לעילא, מרחיקים אל העתידני כמה שרחוק יותר בזמן יותר טוב. במזרח הכיוון בזמן הוא הפוך). אם כן, לפני אלפיים שנה, מסתבר, היתה מחולקת סין לשבעה מחוזות יריבים. אכזריותו של מלך מחוז צ'ין מביאה לוחמים רבים מהמחוזות השונים לקום ולנסות להורגו. מביניהם הלוחמים "שמים" ו"חרב שבורה", והלוחמת "פתית שלג", המבוקשים מתים על ידי המלך ונתפשים בממלכה כדגולים מכולם. והנה, יום בהיר אחד מגיע אל ארמון מלך צ'ין לוחם רביעי ולא מוכר, "אין שם" (ג'ט לי), ומכריז בפניו כי גבר על שלושתם, כשלראייה הוא מציג את נשקם. החלק הראשון של הסרט מביא את גירסתו של "אין שם" למסע שעבר. מזל גדול הוא שמלך צ'ין הינו שועל קרבות ותיק. הוא קורא את "אין שם" כמו ספר פתוח ומבין שהוא סתם עושה רוח. מכאן ואילך תחולץ אט-אט הגירסה האמיתית לשרשרת האירועים.
עוצמת סרטו של יימו נעוצה בתנועה המאוד מקצועית שלו על הציר שבין המופשט לפשוט: סיפור מסגרת ברור מאוד שבסופו של דבר מבליט אלמנטים בסיסיים של מיתולוגיה (כמו התעסקות בשאלה כמו מיהו גיבור) ומשחרר מסרים פוליטיקלי-קורקטיים הומניסטיים נחמדים. מקסימום הבעה, מינימום מורכבות. קצת כמו אמנות הקליגרפיה, שתופסת נדבך מרכזי בסרט. דומה ש"גיבור" מייצג שלב אבולוציוני חדש בחדירתו של הקולנוע המזרח-אסייתי אל השוק המערבי: אם עד לא מזמן היה צורך בג'קי צ'אן כדי להרגיש אוריינטלי מבלי למות משעמום "הקסם הזר", או לחלופין לטבוע בימת הדם של טאקשי קיטאנו, הנה לפנינו עוד מוצר מוצלח וכייפי, בעל חזות אותנטית ולא זולה, המיועד לעיכול מהיר אצל מיליוני צופים מערביים. תאמרו מה שתאמרו, מיליארד סינים לא טועים.
גיבור על חלשים
10.7.2003 / 8:40
