כוננות טרפוד

רוח בלהות ספרותית מהלכת על פני ישראל - רוח הבלהות של ארי דה לוקה. ואם דה לוקה עצמו עדיין לא פרסם מניפסט (קומוניסטי או ברוח הניו- אייג' ואהבת אדם), הרי שמדובר רק בעניין של זמן, ומבחינת "הספרייה החדשה", יפה שעה אחת קודם. בשנה האחרונה יצאו בעברית שניים מספריו של דה לוקה ("אתה, שלי" ו"הר אדוני"), וחבל שעורכי ההוצאה לא התחשבו במצב הכלכלי הרעוע והגישו את שניהם לקוראים בכפיפה אחת. אך שני הספרים גם יחד התחבבו על עם הספר. נדמה לי שדה לוקה לא נתקל ולו בביקורת בלתי אוהדת אחת. ברשימת המשבחים אפשר למצוא גם את בתיה גור וגם את הלית ישורון, ובוודאי את מ. פרי, עורך העל של הספרייה החדשה. הוא שאמרנו: קונצנזוס. גם הגעתו של ארי דה לוקה ליריד הספרים הבינלאומי בירושלים, מהסופרים הבודדים שהעזו להגיח לארצנו מוכת ההודנה, לא הזיקה וודאי למעמדו. האם דה לוקה הוא הסאראמגו החדש, מינוס הביקורת על ישראל?

מסתבר שהקונצנזוס לא התגבש לחינם. ארי דה לוקה הוא סופר מוכשר שקל לאהוב אותו. וכפי שכולם אוהבים את דה לוקה, כולם גם אוהבים לאהוב גם את "הר אדוני". היות וראיתי אנשים שסיימו את קריאת "הר אדוני" מתרגשים ובורקי עיניים, הרי שכמו נגזר גם עלי לפרגן. אבל ממש אין לי חשק לפרגן לארי דה לוקה, ולא רק בגלל שמקומו כמו שוריין מראש ברשימת רבי המכר.

קל מידי לאהוב את דה לוקה. קל מידי לאהוב מישהו שכותב היטב מעין יומן התבגרות של ילד תמים על רקע הגסות (שמסווה עדינות אנושית) בנאפולי. קל לחבב סיפורי חניכה שבהם החונך הוא זקן יהודי מגובנן (ואנושי) שמספר סיפורי פלאות לילד המתבגר. הרי מתוך סיפורי הפלאות וממדרכותיה המלוכלכות של נאפולי בוא תבוא האותנטיות. אינני חושדת בארי דה לוקה כמזויף, אבל הקלות שבה אנו אמורים להתאהב באהבת האדם שלו, היא כמעט בלתי נסבלת. גם שימוש היתר בתואר "אנושי" שהוצמד אליו בביקורות מעורר בי צמרמורת קלה. האין זה מפליא שדווקא כאן, בישראל 2003, בחברה שהאנושיות היא לא בדיוק נר לרגליה, ממהרים לזכות כל ספר שבו לא מתוארת חברה מדגם הובס (אדם לאדם זאב) בתואר אנושית?

גם הפערים שדה לוקה פוער במיומנות ב"הר אדוני" בין המציאות (מה שיש) לפנטסיה (מה שצריך להיות) מהירים מידי להחמיץ את הלב. בשורה התחתונה מדובר ברומן התבגרות כתוב היטב, שאינו חף מרגישות ורגש. לו הייתי מורה לספרות שרוצה להתחבב על תלמידיה, הייתי פותחת את שנת הלימודים הקרבה עם דה לוקה. היות ולא שפר עלי מזלי ואינני חברה בצי המורים של הגברת לבנת, הרי שאני לא מחייבת אף אחד לקרוא שום דבר. אפשר לקרוא את דה לוקה, ויש סיכוי טוב שגם תיהנו, אבל לא מוכרחים. אם יש לכם נער או נערה מתבגרת בסביבה, תנו להם אותו. מתבגרים מתים על דה לוקה. אם תזדרזו, אולי הם יקראו אותו אפילו לפני שיצא התרגום של גילי בר הלל להארי פוטר.