סינדרום פוגי

השיר הראשון באלבום השלישי והחדש של Fountains of Wayne נפתח בשורה: "הוא נהרג מפיצוץ של טלפון סלולרי". אני לא בטוח שאדם שלזינגר וכריס קולינגווד, הצמד הדומיננטי שמאחורי השירים של הרביעיה המדוברת, העלו על דעתם שיש משמעות אחרת שיכולה להגיע עם המשפט הזה, מעבר לדחקה. וככה זה הכי טוב. פאונטנס אוף וויין היא להקת רוק מניו יורק, שהולכת על להיטי פופ עילאיים וקליטים. צריך לקחת בחשבון שבדרך ייפלו כמה דחקות.

זה התחיל כצמד של שני חבר'ה מהקולג', ובשנת 1996 יצא להם האלבום הראשון והכיפי, שזכה לביקורות נשפכות אבל לא ממש מכר. האלבום השני, שיצא לפני ארבע שנים, עשה בערך אותו דבר, רק עם התלהבות מעט פחותה של הביקורת. ועכשיו יצא להם "Welcome Interstate Managers", שהוא, לטעמי, העניין האמיתי. אדם שלזינגר גם כתב ב-1996 את שיר הנושא הלהיטי מתוך סרטו של טום הנקס, “That Thing You Do", כך שמי שלא מכיר את פאונטנס קיבל תוך שנייה הוכחה לכך שמדובר בחבר'ה שיכולים לרקוח להיט כשבא להם.

האלבומים של פאונטנס אוף וויין מלאים בלהיטים, אבל כאלה קצת חכמים מדי, שלא ממש משמיעים ברדיו. זה בית חרושת לפאוור פופ, שמייצא רגעים מוכרים וממתקים שנונים. הם לא לוקחים שבויים בדרך למיצוי המלודיות שלהם, ומבחינת הרושם הכללי, הייתי משווה אותם לטראביס אחרי השתלת אונה, או לאואזיס, אם הם לא היו כאלה אנגלים שיכורים מסטולים ומסריחים מהפה ובית השחי. באלבום הזה הם מתלבשים בכל מיני כלים וז'אנרים, קופצים לקאנטרי ומבצעים נגיעות חפוזות בפסיכדליה (קצת פחות טעימות לטעמי), אבל נשארים נאמנים לעיקרון שמנחה אותם – פאן.

עם שירים כמו "אני מאוהב באמא של סטייסי", “Bright Future In Sales" (שהפזמון שלו מתחיל בשורה העכשיו-נצחית: "איים גונה גט מיי שיט טוגדר") או "Mexican Wine", פאונטנס אוף וויין מראים שיש להם את הדבר הזה שיש רק ללהקות גדולות ומסוימות. כמו אתניקס, למשל. מעין חוש מחודד ומדויק לקחת שילובי אקורדים חבוטים ולהפוך אותם ליותר נעימים ממגבונים לחים.

והם קצת סובלים מהסינדרום הסנדרסוני – כלומר, כתיבה נכונה, חכמה, ניצוצות של גאונות – אבל בלי יותר מדי מטענים רגשיים שנסחטו לתוכה. ובכל זאת, אני מוצא את הצחוקים והסיפורים הפשוטים שלהם מספקים למדי. ומי שרוצה יכול מבחינתו להיכנס לרבדים יותר עמוקים של שירים שמדברים על לחכות למלצרית שלא מגיעה, כמו ב-"Halley's Waitress". אני מניח שאפשר לנסוך לזה משמעויות יותר רחבות. בעצם, אפשר לבצע את זה גם ב"תה עושה סחרחורת".

לסכו"ם, אין ספק שמדובר באלבום קיץ-אמריקאי אולטימטיבי, הפגזת פופ כמעט מושלמת. הייתי ממליץ לכם לבדוק איזשהו שיר מאלה שהוזכרו כאן. אם יצא שאהבתם, סביר להניח שהאלבום הזה מחכה לכם בזרועות פתוחות, שתבואו ותכירו אותו בעל פה כבר מהפעם השנייה. סוג של כיף חיים.


2. ואולי באותה הזדמנות אפשר להרביץ איזשהי המלצה על Rooney, שהם בעצם חבורה של ילדודס מלוס אנג'לס, שהוציאו בסוף מאי את אלבום הבכורה שלהם. גם הרוקנרול שלהם מלא קלישאות פופ חבוטות, אבל בצורה הרבה פחות מתוחכמת והרבה יותר מלאה ברגש. הם מושפעים מהאייטיז כשם שהם מושפעים מהסיקסטיז, ולא מפחדים להשתמש בקלידים וכאלה. כששמעתי עליהם לראשונה, ישר חשבתי שיש מצב לעוד להקה מהסוג של הוט הוט היט. יצא שזה לא ממש ככה, אבל מדובר בלהקת פאנק-פופ כיפית למדי, שמארגנת שירים שובים ומחוצ'קנים, במובן המהורהר של המילה. אה, וקשה שלא להשוות אותם לוויזר ועניינים.

אני לא יודע אם הם נקראים על שמו של רוני, המנהל מ"שמתי ברז למורה", אבל רק רציתי לציין באותה הזדמנות שהבחוריקו הזה הורשע בשבוע שעבר בהאשמות של פדופיליה. ולעניינים אחרים - רוברט קרמיין, הסולן של רוני, הוא האח הצעיר של ג'ייסון שוורצמן מפאנטום פלאנט, שקרעו בשנה שעברה את אמריקה עם האלבום השני שלהם, "The Guest". אני מעדיף בגדול את הלהקה הבוסרית של האח הקטן, ומוכן גם להמליץ עליהם – אבל מצרף הזהרה: יש מצב לכמה רגעים מביכים. אם אתם לא הכי מפחדים, לכו על הדיסק הזה. אני עושה את זה בלי להתבייש.