ז'וז'ה נגד ז'וז'ה

הבשורה הגדולה שמביאה לקהל הישראלי יציאתה לאור של האנתולוגיה "סיפורי ליסבון ועוד סיפורים" (הספריה החדשה) היא כמובן: יש סופרים פורטוגזים שלא קוראים להם סאראמאגו. עיון קל בתוכן העניינים חושף גם את בשורת המשנה: לרוב הסופרים הפורטוגזים כן קוראים ז'וז'ה (לפחות לחמישה מתוך ה-17 שמופיעים בספר. תודו שזה לא מעט). ואחרי שהעשרנו את ידיעתנו בשני הפרטים הללו, אפשר להתנפל על התוכן ולברר מה עוד אפשר לומר על ספרות פורטוגזית במאה העשרים.

בקווים גסים אפשר לסמן כמה מוטיבים שחוזרים בסיפורים שנבחרו לאנתולוגיה: קשר הדוק בין הטבע לאדם (גיבורו של הסיפור הראשון הוא עורב, רבים מהסיפורים עוסקים בחיי כפר), פנטזיה, עיסוק בנושאים מיתולוגיים על גבול המיסטיקה (סיפור על "אם הנהר" וסיפור ישן של סאראמאגו שמתאר חייו של קנטאור), נוסטלגיה (למשל: געגועים לילדות בסיפורים "האינסטרומנטולינו" וב"מוקדש לתוכי הירוק"), ונטייה לספר סיפורים במובן הפשוט והעממי של המילה - במבנה של זיכרון או אגדה, עם גלישה מסוימת לנאיביות.

מה ניתן ללמוד מכל אלה על ספרות פורטוגל ותרבותה? אני מעדיפה לחשוב ששום דבר. מה באמת מייצגים 17 סיפורים מתוך מאה שנים של יצירה במדינה שלמה? מה מייצג סיפור אחד של עשרה עמודים מתוך מכלול יצירתו של סופר? והאם הקשר בין הסיפורים לא מעיד על לוסיה ליבה מוצ'ניק (שאספה את הסיפורים וכתבה אחרית דבר) או על מרים טבעון (שתרגמה) יותר מאשר על התרבות ממנה הם צמחו?

כל קביעה נחרצת או הגדרה כוללת של האנתולוגיה הזו, מקורה בעיני בטמטום קולוניאליסטי. על פניו מדובר בסיפורים טובים, אבל, כאמור, לגבי רובם קשה להכריע בלי להכיר עוד ממרכולתו של מחברם. הפורמט הדחוס קוטע כל הנאה בראשיתה. חוויית הקריאה בספר היא קצת כמו שקיעה אל תוכן עניינים ארוך - מנה ראשונה מתמשכת שלא משביעה ולא מגיעה לעולם אל המנה העיקרית.

נכון שמדובר בבעיה אופיינית לאנתולוגיות, אך במקרה הנוכחי נראה שניתן היה לצמצם את המנעד ולבחור גם תת נושא, למשל סיפורים שמתארים את המשטר הדיקטטורי הפאשיסטי של סאלאזאר, ששלט בפורטוגל עד 1974. כך יכולה היתה להתמקד גם אחרית הדבר (שאגב, עדיף לקרוא אותה כמבוא), שרוחב היריעה שהיא מנסה לתפוס הופך את רובה לניים-דרופינג לא יעיל וחסר פשר.

גלגל ההצלה היחיד שמציעה בכל זאת קריאה מהסוג הזה, היא האפשרות להתאהב ממבט ראשון בסופרים חדשים (עבורך). אני למשל אהבתי במיוחד את סיפורה העדין של מרייה ז'ודית דה קארוואליו, "מפרץ עצוב", על אשה שלא מוכנה להיות מאושרת, ואת "אלמה גרנדה" המפחיד של מיגל טורגה, שמספר על כפר שתושביו היהודים מזעיקים את החונק בכל פעם שמישהו גוסס, בטרם יגיע הכומר והמת ימות כנוצרי.

אם לסכם, "סיפורי ליסבון…", למרות הסיפורים היפים שבו, משתייך לסוג הספרים שיש לברך עליהם ולקרוא עליהם יותר משיש לקרוא אותם. ארון הספרים היהודי אמנם עשיר יותר עכשיו, והעברית חשופה לסופרים חשובים וטובים, אך אם אינך פורטוגופיל מושבע, או לחילופין איש הספרות היפה מאצבעות רגלייך ועד קצות אוזנייך, קרוב לוודאי שתעדיף לקרוא משהו מספק יותר .