רשות הדיבור לאסיר מספר אישי 7305627

חמישתנו יצאנו מהמעצר הפתוח לפגישה עם עורך הדין שלנו. עכשיו אנחנו יושבים אצלו ומתווכחים. אני בצד אחד ונעם, אדם, מתן וחגי מהעבר השני . הנושא הוא העדויות שנעיד בקרוב מאוד בבית המשפט - כרגע הקראתי להם את המתווה לעדות שלי, והם כועסים באמת. המשימה שלנו בכתיבת העדות היתה לנמק את הסירוב שלנו לקחת חלק בכיבוש באופן כולל ורחב יריעה. כיוונו לשעתיים דיבור – 8,000 מילים (אם השופט יירדם זה יהיה אחלה קייס לערעור). כל אחד מאיתנו כתב עדות אישית ואחרת לגמרי. הבחירה שלי היתה להתמקד בנזקים שהכיבוש גורם לחברה בישראל והאחרים ממש לא אוהבים את זה. "אתה מציג תמונה חלקית, גזענית, מה עם הנזקים לפלסטינים?", הם אומרים, ואני עונה, ואנחנו מתחילים להתווכח, בסוף צועקים.

כשהם צועקים עליי ממש, התסכול שלי כפול: בגלל הריב עצמו ובגלל התחושה שאפילו כאן אני במיעוט. בעיני רוב האנשים אני אוהב ערבים, מנשנש ציפיות ומשתמט, ובין שותפי לדרך אני ציוני, גזעני וקונטרה-רבולוציונר. אאוטסיידר בכל מקום. לאט אני מידרדר לרחמים עצמיים: גוש עומד בגרוני, השיר "בדד", שאריות מהכלא, מזדמזם לי בראש (אשכנזים יכולים להחליפו בכינור), ואני מתחיל לתהות קיומית. איך הם היו מגיבים אם היו קוראים שחיילים צעקו כך על פלסטיני? מה, אני לא בנאדם? אם יירטו אותי בצורה ממוקדת (וכו')? אנא הגענו, הסרבן לסרבן זאב?

אבל כנראה שלא. אחרי שהפגישה נגמרה בלי מוצא ודמעותיי נוגבו, ירדנו כולנו למטה וכאילו כלום. אכלנו פלאפל, נרגענו, ובסופו של דבר סוכם שכל אחד רשאי לכתוב את עדותו כמו שהוא רוצה, אפילו הציוניים בינינו. כשאסיים, אקריא להם את העדות המלאה ואז נראה אם יש בעיות נקודתיות. למחרת גיליתי שסתם התרגשתי. מתברר שהתופעה של אנשים כמוני די שכיחה בשמאל, אפילו יש לה שם – אני הימני מחמד שלהם.

עכשיו אני קופץ אל הכלל: לדעתי, כמעט תמיד הפנייה של השמאל אל הציבור בישראל מחטיאה בענק את המטרה. אנשי השמאל מדברים על הסבל שנגרם לפלסטינים, אבל לרוב הישראלים לא איכפת מהפלסטינים. רוב הישראלים יגידו: "כל עוד התחת שלי בסכנה (פיגועים, מלחמה), מה אכפת לי בכלל מהתחת של הפלסטינים (הפרות זכויות האדם, הכיבוש)? ". לכן רק המשוכנעים קוראים את עמירה הס ואת גדעון לוי. לכן לא היתה הפגנת שמאל רצינית כבר שלוש שנים.
חבריי בשמאל אומרים: "הישראלים מונעים משנאה, בשביל שיהיה שלום אמיתי צריך להפסיק את השנאה. צריך ללמד את הישראלים ש'עד שהשכן שלך לא בטוח, אתה לא תהיה בטוח'. הדרך לעשות את זה היא העלאת המודעות למה שנעשה בשטחים" (גישת "אם כולם יקראו את בצלם"...). "השלום", הם ממשיכים, "יבוא כשכל ישראלי יידע כמה רע לפלסטינים וירגיש רע בשל כך. השלום יבוא כשכל ישראלי יבין מה מניע מחבלים לצאת לפיגוע - כשידעו את עומקם של תהומות הייאוש שאנו מביאים אליהם את הפלסטינים".

אבל הדרך האפקטיבית להתנגד לכיבוש היא לא לחנך מחדש אנשים לא לשנוא ולחוש אמפתיה לסבל האחר. זה תהליך מורכב שייקח שנים. חבל על כל האנשים שימותו עד אז. כדי להוציא את הצבא וההתנחלויות מהשטחים היום, צריך לשכנע את הישראלים שההימצאות בשטחים רעה לנו, להבהיר את תוצאות הכיבוש לחברה בישראל: מוות מיותר בפיגועים ובמלחמה; משבר כלכלי; חלחול נורמות של אלימות אל תוך הקו הירוק; פגיעה נפשית באזרחים במציאות של חרדה מתמשכת; דחיקת בעיות אחרות מסדר היום בשל המשבר הבטחוני (המצב החברתי, איכות הסביבה וכו'); הפיכה של ישראל למקום לא בטוח לילדינו, למקום שילדינו לא ירצו לחיות בו. רק כשהישראלים יבינו שהיציאה מהשטחים תואמת את האינטרסים שלהם, יגיע הקץ לכיבוש. אחרי הנסיגה יגיעו שלום ודו-קיום, והם אלה שיובילו (לאיטם) לקץ השנאה.

איך אני מסיק שזה מה שיעבוד? הנה תשובה טעונת הוכחה: אף כיבוש (צרפת את אלג'יר, ארה"ב את וייטנאם, אנגליה את הודו וישראל, ישראל את לבנון וסיני וכו') לא נגמר כתוצאה מהכרה של החברה הכובשת בחוסר המוסריות של הכיבוש. מה שמניע חברה כובשת לסיים כיבוש הוא ההבנה של חוסר הכדאיות שלו: ההבנה של הנזק שהוא גורם, וההבנה שיש לו אלטרנטיבה אפשרית (סיום הכיבוש). אבל לא זו האג'נדה של השמאל בפנייה אל הציבור, ולכן האופן שבו מתנהל המאבק נגד הכיבוש אינו יעיל. לכן עדיין לא יצאנו מהשטחים. לכן עדיין אין שלום.

בשבועות האחרונים נדמה כמעט שהצבא בצד שלנו. הסרבנים המילואימניקים ("אומץ לסרב") משוחררים בעקביות משירות מילואים בשטחים, ללא ענישה על סירובם. בזמן מבצע "חומת מגן" היו ארבעים סרבני מילואים של "אומץ לסרב" בכלא והיום אין אף אחד. חלק מהם אפילו קיבלו צווי קריאה למילואים שכתוב עליהם: "לא ישרת בשטחים".

ב"מעריב", לפני כחודש, זו היתה כותרת בעמוד הראשי. אח, כמה שהייתי רוצה לראות את הפרצוף של הגנרלים שלנו כשהם פתחו את העיתון בבוקר, אוכלים אולי קורנפלקס בחלב, והמילים הראשונות שראו היו: "הצבא נכנע". רק לדמיין את המבט שלהם עושה לי לצחקק באופן בלתי נשלט. התגובה של ראש אכ"א לפרסום הזה, אגב, היתה מלמול משהו על כך ש"זו היתה טעות של איזו פקידה, והסרבנים עוד יראו ממזמח".

כמעט שבוע אחר כך החליט רותם רונן, אחד מהחבר'ה שלנו, להסכים ל"הצעה המגונה". רותם שייך ל"דור הבא", לגל השני הגדול של הסרבנים. הוא נכנס לכלא חמישה חודשים אחרי, ובניגוד לשאר הסרבנים החדשים, הוא החליט שהכלא לא בשבילו. לגיטימי. אחרי כמה נסיונות לצאת דרך קב"ן, הלך רותם רונן לפגישה בהשתתפות ראש אכ"א ואביו. אביו מכיר את הראש כמעט מאז ימי פעולות התגמול, ומספרים שהם אוכלים מאותו מסטינג עד היום.

בפגישה הציעו לו שירות בלי נשק, בלי טירונות ובלי הצהרת אמונים לצה"ל , אבל אין לזה קשר (בניגוד לנרמז פה ושם) לקשר בין אביו לראש אכ"א - ההצעה הזו היא לא הצעה חדשה. בגירסה זו או אחרת, היא הוצעה לכולנו. רותם פשוט הראשון שהסכים. בתקשורת סיפור הפגישה וההסכם קיבל דווקא ספין חיובי, עוד כותרת ראשית ב"מעריב": "הצבא שוב מתקפל". מספרים שראש אכ"א נחנק עם הקפה של הבוקר.