פרק 10

בוקי היה ידיד. חבר מהסוג שכל ישראלי אוסף בטמרפיאדות הישראליות הרגילות: מילואים, תור לקופת-חולים, חתונה של אחיינית, מאבק להחלפת ראש הוועד. בוקי ואני נפגשנו בנסיבות אחרות - לפני חמש שנים, כשהתגוררתי ברמת-גן, מטרופוליטן גוש-דני שהפך בשני העשורים האחרונים לבית האבות הרשמי של כל רואי החשבון העיראקיים שהצליחו להסתנן ארצה במבצע "עזרא ונחמיה". השתוללות הפירומן מרמת-גן, שהדליק שלושה רכבים בשכונה שלנו, הביאה אותי ואת בוקי למסדר התנדבות עם סרט צהוב מחזיר אור ורובה קרבין בסניף המקומי של המשמר האזרחי. מפקדת הסיירת הייתה פנסיונרית מקומית בשם יוהנה אשכנזי, איזו הולנדית שנטחנה לפני שלושים שנה עם טמבל ישראלי בשם לוי (שם פרטי) אשכנזי, שנסע לאמסטרדם כדי לראות את אירופה הקלאסית וחזר עם כוס פרוטסטנטי בתור מזכרת לחיים, והחליטה בעקבות אור האורגזמה המזרח-תיכונית שקיבלה ממנו לעשות את כל הדרך לתור ההתאזרחות ברבנות ברמת-גן, דרך משרד הפנים, וכאקט של אזרחות טובה, גם במשמר האזרחי.

יוהנה הייתה מפקדת נוקשה, עם חיבה למארבים באורך לילה שלם ולידיעות מפרגנות במקומון הרמת-גני "מה ברמת-גן (גבעתיים)". בוקי היה עיתונאי פלילים שיכל בטלפון אחד להשיג יותר מידע על ראשי הפשע המאורגן בישראל מאשר כל אגף המודיעין של המשטרה בעבודת חקירה מאומצת של שנתיים. ההתנדבות למשמר האזרחי הייתה בשבילו סוג של ריפוי בעיסוק וגם בדיחה פרטית. שוטרים שראו אותו מסתובב עם הקרבין בתלה כתף, לא יכלו שלא להעריך את עיתונאי הפלילים המגניב, עם החוש לקומדיה ברבע גרוש. שולי דן חיפש שם רשיון לנשק, לא יותר. אחרי השחרור מהצבא, בדרגה הלא נעימה של רב-טוראי (מבחן סמל מעולם לא זכה להערכה המגיעה לו מההתאחדות להשכלה גבוהה), לצד ירושת המיליונים מפדרה דן (דונסקי לשעבר) וההחלטה על פתיחת משרד חקירות, הייתי חסר את אביזר האופנה ההכרחי לכל מי שחולם לעסוק בחקירות פרטיות, להוציא סיגריות "נלסון" ובייגל של בייגל&בייגל: אקדח. אבל במדינת האנארכיה והבירוקרטיה, אי אפשר לממש שום זכות, אפילו זכות יסוד כמו אחזקת כלי קטל אישי, בלי שהמדינה תתערב לך בעניינים, תדרוש מס, תמונת פספורט ומבחן, שוב מבחן, כדי להתקשט באקדח. עקפתי את הבני זונות. נרשמתי למשמר האזרחי. חתמתי על הטופס של יוהנה אשכנזי, בלי לטרוח לקרוא אותו ושבעים ושתיים שעות אחרי זה כבר עמדתי מול חלון הראווה של חנות "ארסנל" בקניון ברמת-גן כדי לבחור לעצמי פרלין בטעם אבק שריפה.

בוקי היה אחלה גבר. בדיחות גסות, רכילויות מעולם השוטרים-גנבים, תיאוריות קונספירציה קרימנליות וסקס אנאלי עם הביפר שלו. התחת של הבנאדם צפצף כל שלוש קטנות בערך. אחרי ארבעה חודשים נשבר לי הזין והפירומן ממילא נתפס (קיבלנו על זה הודעה בביפר של בוקי, כששכבנו במארב בצומת הרחובות ירדן ופנחס. אשכנזי לא השתכנעה והתעקשה שנמשיך לשכב שם כל הלילה. היא הייתה בהמה שמנה ונחושה, מהסוג שלא אכפת לך לנמנם עוד שעתיים בחצר של בניין רב קומות, רק לא להתעסק אתה) ושנינו פרשנו. בוקי המשיך להיות פליליסט בעיתון של המדינה. אני עקרתי לתל-אביב עם רוני ויואבי. גרושתי התחילה להזדיין עם כל מיני זכרים עם שמות גבריים ואני שיחקתי אותה פיליפ מארלו עם חיבה לפרוזן יוגורט.

מכל מקום, הרמתי טלפון לבוקי. רז שטרן התנחל אצלי במשרד (הבנאדם גילח את השערות בבית השחי, אם להתעקש על עדכון במצבו) ושמר על דממת אלחוט. האלטרנטיבה של להגדיל ראש ולשחק אותה "לב אמיץ" פוגש את ג'ק ראיין נראתה מטופשת אפילו בשבילו והוא החליט לתת לי לנהל את הביזנס, לפחות עד שניתפס ונחוסל.

בוקי לא זכר אותי. "שולי", הזכרתי לו, "שולי דן. חוקר פרטי. היינו פעם ביחד במשמר האזרחי ברמת-גן". בוקי הכחיש, "משמר אזרחי? אני? אתה בטח מבלבל עם מישהו אחר". בהתחלה הייתי מבולבל. "חבקוק נאה? בוקי? זה אתה? עיתונאי הפלילים של ידיעות?" בוקי אישר וביקש ממני להשאיר לו מספר. הוא חזר אליי אחרי חצי שעה ואמר, "תעשה טובה, אל תצלצל אליי לעבודה ותדבר אתי על המשמר האזרחי. תיכף יצלצל אביב הורביץ וישאל אותי על ניגוד אינטרסים וינאם לי על אתיקה. כתבתי כתבה מפרגנת על המשמר האזרחי לפני שלושה חודשים. בעסק שלנו (הוא התכוון לעיתונות) אתה אף פעם לא יכול להיות פחות מדי זהיר. מה אתה רוצה, שולי?"

-"רק לתת לך את הסקופ של החיים שלך"
-"שפוך, גבר".
-"מכיר את רז שטרן?"
-"הדוגמן?"
-"כן, נו".
-"התאבד בתא המעצר. רצח את ההיא, הדוגמנית".
-"אז זהו. שהוא התאבד. אבל לא ביוזמתו".
-"יעני.."
-"אנשי נתניה טיפלו בו".
-"תגיד 'תה דפוק? מה אתה אומר 'נתניה'? רק על שימוש בשם קוד הזה יכולים להכניס אותך למעצר מינהלי"
-"כן כן. הקיצר. הם זימברו אותו וביימו התאבדות".
-"יש לך הוכחות?"
-"רק עדות של הקצין משטרה שהתבקש לנקות בשבילם את הלכלוך".
-"הוא מוכן להתראיין?"
-"זה לא ברמה של ראיון, חבקוק. אנחנו מדברים על הדלפה. זה מקור אמין משהו בנזונה, אבל ברור שאם אתה אומר את שמו אתה יכול כבר לקפוץ לבקר את אשתו בשבעה באותה הזדמנות".
-"ברור. שמע, זה סיפור בלאגן. אין סיכוי שהצנזורה בחיים תאשר לי את זה".
-"תאשר, בטח שתאשר. אני לא מבקש לכתוב שהחבר'ה הטובים זימברו אותו. רק לכתוב שהוא זומבר. אתה יכול להשאיר איזה ספק קל, כאילו שזו עבודה של איזה עבריין מחורע ולגלגל את זה לפתחה של המשטרה".
-"עזוב, למה לי להסתבך עם אבו-כביר? אתה יודע כמה מקורות יש לי שם?"
-"אם זה לא אתה, זה ברוך קרא מ"הארץ", משה נוסבאום מערוץ 2. אל תדאג, יהיה מי שייקח את זה. זה סיפור מטורף".
-"סיפור מטורף. אבל אף אחד לא יכניס את הידיים שלו לחומצה הזאת. זה מטונף מדי".
-"יותר מטונף מלהתעסק עם רוצחים, סרסורים ואנסים?"
-"הרבה יותר".
-"שמע, פניתי אליך כי אני מכיר אותך. אני לא הולך להתחנן. אבל אני נותן לך חצי שעה לחשוב על זה ולחזור אליי. אחר-כך, נו הארד פילינג, אני תופס את אורי כהן אהרונוב ואומר לו שירים את הסיפור הזה לשמים. אתה יודע כמה שנים הוא מחכה לסיפור שהוא לא