שניים אוסטרים עם כינור גדול

כל ספר שהציר המרכזי של עלילתו הוא מוזיקה קלאסית, ושמצליח בכל זאת להשאיר את הקורא מרותק אליו לחלוטין עד לסופו, הוא הישג ספרותי מרשים. "קנון מהופך" של פאולו מאורנסיג (הוצאת כתר) מצליח לקחת את הנושא המשמים של חיי כנרים ונגינתם – ויסלחו לי כל נגני הכינור – ולהפוך אותו לסיפור סוחף, בלשי כמעט, שעוסק בחברות, בגאונות, ובעצם האפשרות לכונן ידידות בין מעמדית. אמנם על הקוראים לקחת בחשבון שייאלצו להתעכב על תיאורים ארוכים של כינורות ושל יצירות קלאסיות שונות ומשונות, דבר שכנראה גרם לסופר אושר גדול (כמי שעבד כמשחזר כלי נגינה עתיקים לפני שהפך לסופר), אך הספר מפצה על כך בקלות בהיותו קריא, מותח ומעורר מחשבה.

הסיפור מתאר את חייו של ילד ממשפחה הונגרית ענייה, המתגלה כבעל כישרון יוצא דופן לנגינה בכינור, אותו הוריש לו אביו, ונשלח לבית ספר לנגינה. בבית הספר הוא מתיידד עם נגן כינור כשרוני נוסף, בן למשפחת אצולה אוסטרית. היחסים בין שני הנגנים הצעירים, ובינם לבין הנגינה המושלמת, הגאונית, מהווים את הציר המרכזי של הספר. החברות בין השניים נראית בתחילה כבלתי ניתנת לניתוק - שכן היא נטועה הרבה מעל לעולם הגשמי, בעולם המוזיקה האלמותי - אולם היא מופרעת על ידי פער המעמדות בין הילדים; פער שהשפעתו הולכת ומחריפה עם ההכרה כי בן המעמד הנמוך הוא כשרוני יותר, גאוני יותר, מחברו בן המעמד הגבוה.

הסיפור מסופר בדיעבד, על ידי שני דוברים. הראשון, סופר שחקר את תולדות גיבור הסיפור; השני, ישיש שקנה במכירה פומבית את הכינור שירש הילד. כמו כל סיפור בלשי טוב, הסוף הבלתי צפוי של הספר שופך אור חדש על כל העלילה, וגורם לקורא לרצות לקרוא שוב את הספר מתחילתו.

אך פרט לסיפור החברות המצוין, מתיימר הספר להביא גם את סיפורה של אירופה בהשתנותה הדרמטית בין שתי מלחמות העולם, ושם הוא דווקא הרבה פחות משכנע. כך, האריסטוקרטיה הרקובה והגוססת של אירופה, המתוארת דרך משפחת החבר העשיר, נראית כמו שילוב לא ברור בין דרקולה ליפים והאמיצים. מלחמת העולם השנייה עומדת שקטה ברקע, ועליית הנאצים – שחודרת לתודעה בעיקר על ידי גירושם של הכנרים היהודים מבית הספר, וביטולם של קונצרטים – מינורית באופן מוגזם.

מעבר לערכו הספרותי של "קנון מהופך", מעלה הספר עוד שאלה שולית אבל מסקרנת. הוצאת כתר הוציאה את הספר יחד עם ספר נוסף, "הנרות בערו עד כלות" של שאנדור מאראי, שמתאר אף הוא את הבעיות הגלומות בידידות בין-מעמדית באירופה שלפני מלחמת העולם השנייה. גם שם, כמו בספר זה, תיאור האריסטוקרטיה (במקרה זה, האוסטרו-הונגרית) נראה תלוש לחלוטין מכל מציאות, ותיאור הידידות מרתק ומעורר מחשבה. ואני תוהה, האם זוהי האופנה הספרותית החדשה? האם ספרי ידידויות-בין-מעמדיות-באירופה-הישנה הן התשובה של הוצאת כתר לטרנד איאן מקיואן?