האצבע האחת עשרה

כעיקרון יש שני הרכבי סינת-פופ מנצחים, קראפטוורק ופט שופ בויז. עם השנים הם הלכו והרצינו והאירוניה שלהם הלכה והתעבתה. האלבום הראשון של שניידר TM יצא לפני חמש שנים והיום הוא עדיין בשלב המהוקצע והמבודח, שומר על שפיץ דקיק של אירוניה. שניידר TM, שמוכר להוריו בשם דירק דרסלהאוס, הוא גרמני, כמובן, ועכשיו הוא רוצה למכור גם בארה"ב ולכן הוציא את Six Piece EP.

הקטע הראשון, Realty Check, הוא משב רוח של קור מרענן וסינתטי. מיקס מבריק של גיטרה אקוסטית, שירה וווקודר שממחיש כמה קול זה להיות גרמני. שני הקטעים הבאים הם קאוורים של frogtoise (כן, זה טייק על tortoise). המילים של פרוגטויז הם משהו כמו "לפעמים אני מתעורר מזיע, מרגיש כאילו שכרגע ילדתי, לפעמים אני לא מתעורר בכלל, אה אה אה, היה לי חלום, חתכתי צפרדע לשניים, חתכתי גם צב, אה אה אה... צפרדע מהחלל...". הטקסטים כיפיים והביצועים עדינים אחד אחד. דרסלהאוס חי ונושם אלקטרוניקה, וכשהוא מכניס סולו מפוחית הוא נשמע יותר יאנג מניל יאנג. שניידר TM עושה גם קאוור מעולה לThere is a light that never goes out- של הסמיתס, או בעצם —

קפט. מישי.גן זה שמו של מייקל בקט. והוא מצטרף אל דירק דרסלהאוס מהביקורת למעלה להופעות החיות של שניידר TM. מאחוריו אלבום אחד בלייבל בלגי, וגם הוא עכשיו באמריקה. פלייר, פלייר הוא אלבום מינימלסטי וארס פואטי. הקטע הראשון נקרא solong S-20, וזה בעצם קטע שבקט מקדיש לפרידה מהמצלמה הדיגיטלית שלו, Canon S-20. לדבריו, המוזיקה באלבום היא פוטוריסטית, אבל היא שואבת מהאתוס של הPאנק, משתמשת באלמנטים של דאב ושל טכנו מונוכרומטי. פלייר, פלייר הוא באמת יצירה מושלמת ומזככת. אם אני לא מתייחס לקשקשת של בקט עצמו, האלבום נמצא איפשהו בין פאן סוניק לאוטקרה, אבל התחושה שעוברת מהמוזיקה שונה לגמרי. תמיד היתה לי תחושה שטכנו-אמביינט זה סוג של קולות של לוויתנים, ואם זה אכן כך, אז פלייר, פלייר זה השיקגו האוס של הלוויתנים.

עוד לא החלטתי אם האלבום השביעי של די.ג'יי קראש הוא יצירת מופת אפלה ומורכבת או הפקה נפוחה ומושקעת. די.ג'יי קראש תמיד היה כבד. הפעם משתתפים קצת פחות כוכבים מבאלבום הקודם שלו, זן (Zen), אבל עדיין הרשימה די מכובדת, אנטי פופ קונסורטיום, סליי ורובי, ופחות מוכרים כמו אנטיקון. אבל למרות האמנים האורחים, קראש נשאר עם סאונד ייחודי משל עצמו, והאלבום הזה כל כך מעובד עד שלא נשאר בו קמצוץ של ענטוז. אבל חוש הומור או תנועות אגן אף פעם לא היו הצד שקראש התפרסם בזכותם. קראש עושה מוזיקה חזקה ואפלה. הקטע הראשון הורס מרוב שהוא חזק והאלבום שומר על אותה אינטנסיביות לכל אורכו. אנטיקון קצת הורסים את האווירה ב"שיר לג'ון ווקר" כי הרגל שלהם לא דבוקה לדוושה. מזל שהקטע שלהם באמצע האלבום, אחרת זה באמת היה הורס והופך את The Message at the Depth לאלבום אקלקטי. העניין עם קראש הוא לא שהוא לא מושפע ומסמפל, להפך. ב-but the world moves on יש אינסוף השאלות מוזיקליות. קראש יודע שלא יעזרו שום כוכבים, תמיד ישמעו אותו חזק. זה מה שמדהים בו ועושה אותו אמן &#

Enantiodromia הוא אלבומה השני של אזיתה יוספי, אמריקאית ממוצא אירני. זה אלבום שמתחרה בגירסאות הכי מביכות של אלביס פרסלי, כשהיה אלביס השמן, המסומם והסנילי. לכאורה זה אלבום עם סאונד של של ג'אז בפאבים – פסנתר, גיטרה, בס-תופים. שמונה שירים שאזיתה הלחינה בעצמה. אבל יש משהו כל כך עקום באלבום הזה שאי אפשר להתעלם ממנו. אולי בגלל שאזיתה מנגנת בפסנתר וחבר שלה מנגן בתופים (ג'ון מקנטייר מ-tortoise) האינטימיות חודרת לאלבום ומכניסה בו מתח שלא מתפרק, אבל באותה מידה כמעט ואינו קיים. חוץ מתיאוריות על זוגיות מוזרה, סביר שהעבר המוזיקלי של אזיתה נוכח באלבום. מתחילת שנות התשעים היא היתה דמות מרכזית בסצינת ה-no wave והארט-רוק של שיקגו, היא הובילה שני הרכבי ארט-רוק תיאטרליים ורווי פאנק, והוציאה ב-1997 אלבום סולו ראשון ומנסר מוח. Enantiodromia הוא לא מנסר מוח במובן המקובל של המילה, אלא בטקסטים כמו "הייתי שמחה להזמין את האצבע האחת עשרה שלך לדגדוג קטן". מומלץ אבל מסוכן.