ירון ושאול

אני מאוד מקווה שלכבוד חגיגות הפרק ה-100 יואיל ירוני למחוק את פרצוף התחת הזה. איש אינו מקל ראש בבשורה המרה – אחרי הכל, הבחור היה משוכנע שהוא מסודר עם קצבה חודשית מצה"ל עד סוף ימיו – אבל גם אנחנו בני אדם, ויש גבול כמה אפשר לשאת את הסאגה האדיפלית המשעממת הזאת. בקצב הזה אנחנו עלולים אפילו לפתח אמפתיה לליה, מה שמעיד על כשל חמור בנראטיב. הפרק ה-100 תופס אותי אפוא בתחושה לא נוחה. לא זו בלבד שהגנרלית בצרות, אלא שצמד הפנטזיונרים המיובשים – מישל שחורי ושאול ברגר – נראים לי יותר מדי מבסוטים מכל מה שקורה מסביב. "אתה יכול לקרוא לי אבא"? "אתה יכול לקרוא לי אבא"!??! מה לעזאזל חשב לעצמו האדון ברגר כשנכנס בנונשלנטיות אל הבית עם הצעת החברות המטומטמת הזאת? טוב שלא הציע לירון לצאת לדוג ביחד. אם שאול ברגר בוחר לאכול חביתה במטבח הגליציאני של סוניה במקום לתת למישל שתי סטירות לחי על התרגיל המסריח של גניבת הזרע, זו כבר באמת בעיה שלו, אבל לצפות מירון שיישב לו על הברכיים? עם כל הכבוד לסקס הפרוע בחוף מציצים לפני 25 שנה, גם בשנות השבעים היו אמצעי מניעה. אני מתפלאה על סוניה - אשה נאורה וליברלית לכל הדעות - שלא הסבירה למיכלי דבר או שניים על ביקור החסידה. אפילו ענבר הצליחה להפנים בסופו של דבר. קשה, אם כן, שלא להבין את הקטסטרופה של ירוני, שחלם על מקרר עם מעדני חלב ליד המיטה, וגמר עם ארוחות שבת אצל הברגרים.