שקט ממחזרים

אם אתם שואלים אותי, סטריאופוניקס הם להקה משעממת. מילא זה - הם להקה מיותרת. הלהקה הוולשית הזאת (מה שגורר מדי פעם השוואות למאניק סטריט פריצ'רז, למרות שהם מקסימום יכולים להזכיר את הגלגול הגריאטרי של המאניקס), שאפשר לשייך אותה לגל הלהקות הוולשיות של הניינטיז, הכולל בין היתר את קטטוניה, סופר פרי אנימלס, סיקסטי פוט דולס ו-Gorky's Zygotic Mynci, מעולם לא תרמה שום דבר חדש לעולם הפופ. מה שכמובן לא מנע ממנה להפוך במהרה לאחת הלהקות הגדולות והפופולריות ביותר באנגליה.

זה לא סוד שאחד הדברים האהובים על האנגלים הוא רוק בריטי קלאסי, ובהתאם לזאת הם גם מאוד אוהבים להקות חדשות שעושות רוק בריטי קלאסי (שמושפע מרוק אמריקאי קלאסי) עם סאונד של סיקסטיז או סבנטיז. יש לזה כמה וריאציות – יש את אופציית הבלוז-רוק, אפשר ללכת על משהו קצת יותר פסיכדלי, או על משהו סולי כזה שלוקח מתרבות המודז, מקסימום על רוק אצטדיונים בריטי גרנדיוזי. להקות שנשמעות כמו הסטונז, הביטלס, הסמול פייסז, הפייסז, טראפיק, לד זפלין, קרים, סטיבי ווינווד, ספנסר דיוויס, ריי דייוויס, הכל הולך. העיקר שזה יישמע כמו משהו מהג'וק-בוקס הישן שעומד בפינה של הפאב מ-1963. הכי חשוב שהמוזיקה לא תישמע חדשה מדי, כי זה עלול לבלבל מישהו. לא שלא יצאו בשנים האחרונות כמה תקליטים בריטיים על טהרת הרוק הבריטי המסורתי שעשו את זה בצורה מלהיבה (התקליט הראשון של אואזיס, למשל) או מרגשת (“Wild Wood” של פול וולר) או נחמדה מאוד (מרבית התקליטים של ה-Verve או Ocean Color Scene), אבל קשה להכחיש שבאופן בסיסי מדובר בקונספט בעייתי.

בראש מצעד הלהקות שמעולם לא ניסו לספק לעולם משהו חדש אלא הסתפקו בלשחזר סאונדים קיימים ושירים קיימים של להקות שהיו קיימות פעם, עומדים בגאון סטריאופוניקס. כשאקט השחזור מלווה בטוויסט חדש, באיזושהי פרשנות חדשה, קריצה רטרואית או אמירה עכשווית – כפי שהיה לבריט-פופ, לדוגמה – זה טוב. אתם יודעים מה? האמירה העכשווית אפילו לא חייבת להיות מכוונת, מצידי היא יכולה לצמוח מתוך הקונטקסט שבו זה נעשה. וכשאקט השחזור נעשה במסגרת סצינת שוליים של להקות הפועלות בתוך ז'אנר ספציפי – להקות מוד או גראז', למשל – גם אין לי טענות. אבל הסטריאופוניקס לא עומדים באף אחד מהקריטריונים האלה. סטריאופוניקס הם לא יותר מאשר להקת קאוורים עם שירים מקוריים. וכשלהקה כזאת מגיעה לראש המצעדים, זה מקומם! מדובר פה בלהקה שממלאת אצטדיונים למרות שמגיע לה מקסימום להופיע מול בולסי צ'יפס וחובבי שיחות בס-תופים בבארבי.

“You Gotta go There to Come Back” - אלבום נוסטלגי של רוק קלאסי, אלא מה? – הוא התקליט הרביעי של סטריאופוניקס, שאצלם עסקים כרגיל. קלי ג'ונס צרוד כמו מאפרה (לא, אתה לא רוד סטיוארט, תשכח מזה) ומשמים כמו קוביית טופו עירומה. התקליט החדש של הסטריאופוניקס, אותו הפיק ג'ונס בעצמו, הוא כמעט כולו על טהרת הבלוז-רוק המסורתי של תחילת הסבנטיז, עם חריגות מעט גלאמיות. הסינגל הראשון, “Madame Helga”, הוא להיטי ורועש, יחסית לשאר האלבום, שכולל הרבה מאוד בלדות שקטות. עזבו. תקנו במקום זה תקליט של היארדבירדס או לד זפלין או האמבל פאי או מה שלא יהיה. יש לכם רתיעה מדברים שיצאו לפני שנולדתם? תלכו על הפריימל סקרים השני. מצידי תקנו דיסק של הבלאק קרואוז. רק בבקשה אל תתנו לסטריאופוניקס להמשיך עם זה.


* Stereophonics, “You Gotta go There to Come Back”, nmc