העכוז מת מצחוק

בשבוע שעבר עלתה לכותרות טענתו של משה סבא, מרוכשי מניות ערוץ 10, שלא יתיר להציג בערוץ שבבעלותו דברים "שאינם כדרך הטבע". מלבד העובדה שהצפייה בטלוויזיה היא כשלעצמה התנהגות שלא כדרך הטבע, יש לציין שהבעיה אינה מצויה בדבריו של מר סבא, אלא בהתרגשות הכללית שעוררו. השאלה אינה אם יהיו או לא יהיו הומואים בערוץ 10, השאלה היא אם יהיו שם סטרייטים?!

כותב היווני הגדול, תושב אלכסנדריה, קונסטנדינוס קוואפיס:
"ספוק תענוגם האסור בא לקצו./ הם קמים בחפזה מן המזרן/ ומתלבשים מהר בלי לומר מילה./ חומקים מן הבית בנפרד, בחשאי. בלכתם ברחוב/ מתוך אי נוחות מסוימת של פסיעותיהם/ ניכר החשש שמשהו עליהם מגלה/ אל איזה סוג משכב נפלו רק לפני רגע./ אך חיי האמן – כמה התעשרו./ מחר או מחרתיים, או מקץ שנים רבות/ יתחברו שירים שכאן הייתה ראשיתם". ("ראשיתם", בתרגומו של יורם ברונובסקי, מתוך: "כל השירים", הוצאת כרמל, 1995).

כל עוד היו בעולם אמנות ותרבות, נשמר לסטייה מקום חשוב בחברה האנושית. מאז שנעלמו התרבות והאמנות מן האופק, הפכה הסטייה לעניין הבנאלי ביותר שבנמצא. ואפשר להציג את הדברים גם בסדר הפוך: כל עוד שפט האדם התנהגות מסוימת כ"סטייה", התקיימו בעולם תרבות ואמנות. מאז שהוכרה כל סטייה כ"נורמלית", לא נוצרת עוד אמנות בעולם, שהפך לתת-תרבותי.

במהומה שהתעוררה סביב סילוקם של ההומואים מן הטלוויזיה אין כל טעם, מן הסיבות הבאות:
א. הטלוויזיה היא המייצגת העיקרית של התרבות העכשווית. ככזו, לא ייתכן שלא יימצאו בה כל מרכיבי התרבות הזו, וההומוסקסואליות ביניהם. האם אפשר לצלם רחוב כלשהו, באיזושהי עיר בעולם, בלי שייראו בו הומואים? האם אפשר לערוך כתבה על אופנה, על ספורט, על מוזיקה, על פוליטיקה, בלי להתייחס להומוסקסואליות כתופעה ולהומואים כאינדיבידואלים? במידה ויהיה ערוץ טלוויזיה שיצליח לעשות זאת, לא יישארו לו צופים.

ב. אם מדובר היה במדיום איכותי, אמנותי, תרבותי, היה טעם להתעקש על מקום של כבוד בו. מכיוון שהאמת היא הפוכה, וכל הופעה בטלוויזיה היא וולגריות צרופה, קופצים ההומואים מרצונם החופשי לביב השפכין המצחין שהקימה לעצמה החברה (ה"סטרייטית"!) כמשכן קבע.

ג. הדיון יוצר את האשליה שהעולם נותר כשהיה בתקופות בהן התקיימה בו עדיין שונות אמיתית, וההבדלים בין בני אדם הולידו חוסר שוויון, דיכוי, ונידוי של יחידים וקבוצות, בעוד שהאמת היא, לטוב ולרע, שהחברה הגלובלית הסובלנית והחביבה שלנו הופכת במהירות מפחידה חד גונית ואחידה מכל הבחינות, זאת אומרת, ולא רק כמטאפורה: הומוסקסואלית.

די בבדיקה שטחית של הצורה בה כולנו מתלבשים, מדברים ומתנהגים, כדי להבין את הנקודה: לא קיים עוד הבדל של ממש בין גברים ונשים, שלא לדבר על שוני בין גברים לבין עצמם, או בין אשה לחברתה. פרויקט הנאורות הגיע לסיום מוצלח, והשוני בין בני אדם נמחק: כולנו דומים, אבל לא ממש שווים (משהו). את הגשמתו "בבשר" של ההומניזם הדמוקרטי השוויוני יוציא לפועל בקרוב מדע פרומתאי פושע, שפותח בעשרות השנים האחרונות: מבחנות סטריליות יימנעו כל "תקלה" אפשרית הכרוכה בלידה, והפרייה מלאכותית מתוחכמת תאפשר ל"הורים" מאושרים להזמין מראש לא רק את צבע עיניו, אלא גם את מינו של הוולד, שיישלח בדיוור ישיר, גמול, חסר ליבידו, ומסורס ווירטואלית, אל המינקת המסורה המצפה לו כבר כיום בכל בית: קלטת הווידיאו המזמרת שירי הרס. הגנטיקה תוציא לגמלאות את הממד הטבעי שהיה כרוך עד כה בתחביב האנושי הישן ביותר, סקס. בעולם החדש והמופלא שייווצר, תישלל מן המיניות הצדקתה הטבעית, מה שיהפוך כל אחד מאיתנו, בהגדרה, הומוסקסואל.

האהבה היא אלמנט קיומי שיכול לשפר את האדם. כדי לפתות את העומד ממול, גבר או אשה, יש להרשים אותו, עובדה שהביאה רבים וטובים להחכים, להתייפות (לא רק פיזית), ולהפוך אנשי שם. בחברות בהן נאסרה האהבה ההומוסקסואלית ובמקומות בהם היוותה תופעה חריגה, נאלצו אלה שחפצו בה להפוך מוצלחים במיוחד, על מנת למשוך אליהם פרטנרים בסיטואציות בהן היה זה מבצע קשה ומסוכן. על תוצאות אי-השוויון הנ"ל יכולה האנושות רק להודות לעצמה. אם לא היו נשמרות בעולם משך אלפי שנים הגבלות כאלה, אוצרות תרבות רבים מספור לא היו נמצאים כיום בידינו: משירי האהבה הלסביים של סאפו עד סיפור אחוותם המיתולוגית של אכילס ופטרוקלוס, ממילות האהבה של סוקרטס לאלקיביאדס, עד לספקולציות טהורות יותר או פחות על "נפלאתה אהבתך לי מאהבה נשים", מהפנטזיות האלימות של לוטראמון (איזידור דוכס, "מלדורור") עד לבריחה הגדולה של פול וורלן וארתור רימבו, שהעסיקה לא מעט מוחות קודחים בבתי הקפה הפואטיים של המאה ה-19.

מה שנראה שאיש אינו מבין עוד היא העובדה שתרבות בעלת ערך אינה יכולה להתקיים בעולם מטוהר מסטייה. אמנים נבדלו תמיד מההמון, אם בדרך של התבודדות מרצון, אם בעקבות נידוי שערכה להם החברה בשל נטיותיהם. הרחקתם והענשתם של יוצרים שונים הסתיימה לעתים במוות, אבל היחס הזה, מה לעשות, הביא לעולם אמנות גדולה, כפח שמעיד "המרקיז האלוהי", דונטיין-אלדונס-פרנסואה דה סאד, שלפחות בספריו לא בחל בשום אדם, מאיזה מין שלא יהיה, ובאף אחת מדרכי החדירה האפשריות אל ה"מבצר בעל תשע הדלתות", כמו שקוראת הבהגוואד-גיטה לגוף שלנו, לצורך הבעת אהבה כלואה, אך משוחררת יותר מזו של כל אמן בן ימינו, שהדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לו בעקבות סטיית תקן קלילה (מינית? אידיאולוגית?) הוא זכייה בפרס ישראל. השוואתם של גדולי התרבות הנ"ל לנציגי ההומוסקסואליות הטלוויזיונית שלנו מוכיחה את השינוי שעבר העולם: האם אפשר לדמיין את סאפפו חורזת חרוזים בקפה נורדאו, את אכילס נלחם בכנסת על הזכות לנישואים הומוסקסואליים, את סוקרטס לוחש דברי חוכמה לצעירים מרוחי ג'ל בקפיטריה של גילמן, את דוד ויהונתן שוכרים דירה באלנבי, את לוטראמון גולש באתרי הכרויות באינטרנט, את רימבו וורלן יוצאים לרקוד ב"ליין של שירזי", את סאד מפרסם הגיגים ב"זמן הוורוד"?

האשמה אינה כמובן בפרט זה או אחר. השינוי ש