תליין התרבות

רק חיסרון אחד יש לו לעפר שכטר, הקליינע קולטורת טראש החדשה לנוער: הוא גמד. כלומר, לא ממש גמד, כי אם "איש קטן", אם להיות רפובליקני ליברלי. אבל האורך לא קובע, כי אם הטכניקה, ולעופר שלנו, שיהיה בריא, יש אצבעות של פסנתרן, סקס אפיל של גיבור-על מצויר ומקדם קלוריות של מי עדן מוגזים. גבירותי ורבותיי, מדובר בגירסת הליליפוט לסופר-לנד, פארק השעשועים לכל המשפחה (תינוקות מעל גיל שנה חייבים גם הם בכרטיס).

עד לפני שנה עוד היה שכטר שורש של שורש של חלומות על תהילה שלא יתגשמו, כוכב נוער מטעם עצמו, מישהו שאם היה נולד בתקופה הנכונה היה בוודאי משיג קמפיין לטי שירטים של פרוט אוף דה לום; אבל גם מישהו שהיה בקלות יכול לגמור בתור הבייביסיטר החמוד של השכנים, או הילד הנודניק שדופק על כל הדלתות בבניין ושואל אם מישהו צריך שישטפו לו את האוטו. 15 שקל, אדוני. זה לא כסף. גיל ססובר לוקח 20.

אבל שכטר התקדם מאז, דפק בסוכן, נתן באודישן, הביא אותה בפריזורה א-לה דייויד בקהאם פוגש את דנה דבורין, שיחק אותה ביציאה לבני הנוער, "אקזיט" שמה. תוכנית נוער מה-זה בכיף כזה של הסבבה. עם מיכאל הנגבי – סוג של גדי טאוב בלי מודעות עצמית, ומלי לוי (גרשון!) – סוג של גלית גוטמן בלי היציבה, ויעל גולדמן – סוג של מירי נבו לאשכנזים אופטימיים. ועם עופר. עופר שכטר, שהוא מה-זה בטוח הדבר הכי טוב שיצא מערוץ 10 – אפילו משה סאבא בטח יאשר – ומי ש"פנאי פלוס" אמר עליו שהוא הדבר שהכי קורה עכשיו אצל צעירים, עוד כשרק היה הדבר הבא בכלל.

והקטע של עפר, כלומר התרומה שלו לתרבות, היא העלאת קרנו של האיזי גואינג והצ'יל, שמאז שדן תורן הפך לשאול ברגר, נמצא במסלול התאיינות. עופר קופץ ומקפץ, כמו סוכריה מתפוצצת בתוך פה מחורע מעששת, כמו טיק-טק דל קלוריות – לסלק את הבל הריח הרע: רק קלוריה אחת לסוכריה, והטעם נפלא! וזוהי ישראל, הנוערת בפני הנוער שלה: "תסתכלו על עצמכם! עפר שכטר, זה מה יש לכם בראש?". אז זהו, שכן. ליתר דיוק יש לנו זיונים וציונים וציונות ואוננות וציניות ומיניות ו-SMS ו- SOS, ויאללה לסיירת, ויאללה – כולם עולים על המגמרת, ויאללה סמים ויאללה המורדים ויאללה רוני שוסטר ויאללה עפר שכטר. תליין התרבות בעל פני התינוק.

אבל בכיף, ולמה לא, ולכו על זה ופרי ספיריט והכל, ותמשיכו לגלוש ותמשיכו לצפות ב"אקזיט" ולשלוח הודעות SMS ולקוות שעפר יתפשט בסוף התוכנית, ולחשוב שהוא נורא מרענן ומשחרר ומעיד עליכם שאתם ילדים נורמלים במדינה נורמלית שרק רוצים לשמוח בצחוקים של העוואנטה, ושאם רק היה שלום ורק היה ביטחון ואם רק היה פה חינוך ברמה של מדינה מתפתחת באפריקה המשוונית, גם אתם הייתם ככל העמים, ככל הילדים, מרחק עפר שכטר אחד מלהיות MTV (או שגם זה כבר פאסה?), ומכל מקום, נולד כאן דור שלם שהוא has been מוחלט, דור שלא הספיק להבשיל וכבר הרקיב.

דור של עפר שכטרים קטנים, חמודים, מתוקים, מלאי כוונות טובות, לא מזדיינים עם מעריצות מתחת לגיל 16, מופיעים ב"משחק החיים" תחת השם שחר עדן, עם סוכריה על מקל בפה - סטייל קוז'אק אחרי רמונט – וקוראים לכל הבחורות "חבצלות" ואחר כך נשאלים על זה בעיתון ואומרים שזה בצחוק, ושזה לא משפט שהוא משתמש בו בחיים, להעיד על כך שהאפשרות, בעצם, קיימת בעיניו.

ועפר שכטר, ילד טוב טראש לכל המשפחה, הוא כדור הבדולח שמחזיקה ישראל בידיה ומעמיקה מבט אל עתידה התכלכל. הוא עצמו, כאדם, חביב ומועיל ויצרן ועבר טסט ראשון בוודאי וכו', אלא שהוא עצמו כשחר עדן, כ"עפר שכטר" המנחה את "ליל אהבה בצמח", כ"עפר שכטר" שמתפרנס ממכירת איזה אימאג' שקוף משקוף ודק מדק, של עצמו, של ישראל הצעירה והחדשה – מעורר את השאלה, על מי, בשביל מי, על מה ובשביל מה אנחנו נלחמים בכלל?