אם לא ענק אז לפחות בגנו

"הענק" הוא אכזבה גדולה, ולא בגלל שהוא לא סרט טוב, כי הוא כן, אלא בגלל שיש לו את כל הנתונים להיות אחד מסרטי הקומיקס הגדולים, והוא מפספס בנקודה מהותית אחת. "הענק" עוסק ברגשות. בעוצמה שלהן, בגורמים, בסכנות, במאבק בהן, אבל הוא עצמו, כסרט, עקר רגשית. למרות הניסיון הניכר לפרוס סבך נפשי-משפחתי המצל על הדמויות הראשיות, לא ניתנת לנו האפשרות להזדהות, או אפילו להבין, את מעשיהן. גרוע מכך, לא ניתנת לנו ההזדמנות לפתח שביב של אכפתיות כלפיהן.

אל תבינו לא נכון, למרות הבעייתיות הזו הסרט מוצלח ובהחלט יש לראותו בקולנוע. אנג לי הבמאי ("נמר, דרקון", "סופת קרח"), פרד אלמס הצלם וטים סקויירס העורך הנדסו קונספט ויזואלי וסיפורי מרתק של קומיקס שעובד לסרט שעובד לקומיקס. באמצעות פיצול הפריים ברגעי מפתח לכמה חלקים דינמים, ושימוש בתמונה בתוך תמונה, מתלווה לצפייה הרגשה של עלעול בחוברת קומיקס קסומה. הקבלה האוהבת הזו של המקור הקומיקסי מפעימה ביופיה ומרגשת בפשטותה.

הרבה דובר על גרפיקת ה-CGI של "הענק". התחזיות היו מאוד שליליות, וברחבי האינטרנט נפוצה השמועה שהענק עתיד להיראות כמו שרק. וזה, כצפוי, לא נכון. הרי לי, האובססיבי לשלמות ויזואלית, לא היה מאפשר זאת. הענק זז, מקפץ, מתרגז ומפצלח טנקים באופן מרהיב. למעט רגעים ספורים בהם בהונותיו הענקיות מסרבות להשתלב עם סביבתן והוא מרחף כמה סנטימטרים מעל האדמה, העסק פועל מעולה.

שני סטים של ילדים והורים עומדים במרכז הסרט. ברוס, מדען צעיר ומבטיח, העתיד להפוך לענק (אריק באנה, "בלאק הוק דאון"), ואביו הביולוגי דייויד (ניק נולטה, "השחקן הכי נודניק ביקום"), האחראי לעיוות הגנטי של ברוס; ולצידם עומדים בטי (ג'ניפר קונלי), מדענית קולגה והלשעברית של ברוס, ואביה גנרל רוס (סם אליוט, "היינו חיילים"). בעקבות חשיפה לא מבוקרת לקרני גאמה מתעוררת המוטציה ובשעות כעס הופך ברוס למפלצת ענקית וירוקה המחרבת את מעניה וסביבתה (כולל הליקופטרים וסן פרנסיסקו). בשלב זה צצים האבות המנוכרים חזרה בחייהם של ילדיהם ונפתחת מלחמה כוללת. רוס, המזדהה לחלוטין עם הממסד, ודייויד, הלועג לממסד, הם אויבים והפכים כמעט גמורים, ומעניין לשים לב שלמרות, ואולי בגלל השוני, ברוס ובטי יצאו כה דומים זה לזה.

בסופו של עניין "הענק" הוא סרט רציני, כזה שיש לבחון מעבר לתחומי סרטי הקיץ. הציפיות ממנו גבוהות מאוד בעיקר משום שהרבה אנשים מוכשרים עבדו עליו, החל ביוצרי הקומיקס המקורי, דרך הכוריאוגרפים של סצינות האקשן המעולות, וכלה באנג לי, שיכולותיו מרשימות מעבר לכל ספק. הסירוס הרגשי המעיב על הסרט נובע מכך שלי שכח כנראה את מה שפיטר פרקר למד בדרך הקשה: עם כוחות גדולים מגיעה אחריות גדולה.