מלוקקים בצמרת

נכון, אר נ' בי הוא ז'אנר שנוטה לעתים לחזור על עצמו ולהישמע אותו הדבר. אך מכיוון שכולנו נוטים לעתים לחזור על עצמנו ולהישמע אותו הדבר, הרי שאין סיבה מיוחדת לבוא בטענות – גם מתוך המגבלות של סגנון שמתקיים במהותו בזרם המרכזי ותלוי בגורמים כמו מיתוג, טעם קהל ולבוש לא צנוע, תמיד יוצאים דברים מהפכניים והמון שירים יפים, גם אם הם לפעמים מרגישים כמו פרסומת לפפסי.

הדיסק החדש של ביונסה הוא דוגמה טובה: הוא מיוצר לפי כל החוקים של תעשיית הפופ האמריקאית, כולל כל המלכודות המסחריות, פילוח השוק הרחב והשטיקעס הפתיניים, ועדיין יש בו כל כך הרבה שירים טובים שאין זה משנה כלל ועיקר שמאחוריו עומדת סוללה של כרישי תדמית ופרסום (מה גם שאנחנו מרוויחים מוזיקה מצוינת ועל הדרך גם רואים קצת ציצים יפים). “Dangerously in Love” הוא לא רק תקליט מקורי (מבחינת ערכי ההפקה המגוונים, מהצליל המסורתי שמרפרר לסופרימז וכו' ועד לשטוזות מיסי אליוט), הוא גם תקליט מרגש – הוא ניחן בתודעה היסטורית תרבותית (אינטרפרטציה מגניבה של ביונסה ל”Love to Love You” של דונה סאמר), משתמש ומסמפל מראי מקום מוזיקליים לא נדושים בכלל (שני קטעים בהשראתו של שוגי אוטיס), מארח ארסנל להתקנא של אורחים איכותיים (ג'יי-זי, שון פול, ביג-בוי, מיסי ולותר ונדרוס), ויש בו להיטי מצעדים מכאן ועד לטוסיק של הזמרת של אוונסנס (למרות שהוא רחוק שנות אור מהאינטנסיביות הלהיטית של דסטניז צ'יילד).

ביונסה ממקמת את עצמה בתקליט הזה בתור הקול הנשי הבולט של דור העתיד של האר נ' בי וכפיגורה בעלת פיגורה. יש לה קול שיכול להכין לכם טוסטים ואופי לפרצוף. היא חתומה על כתיבת השירים והפקתם, אבל למרות שאני לא משלה את עצמי, הרי שביונסה היא באמת משהו אחר: בסך הכל בת 22 וכבר סוחבת על עצמה אטיטיוד מלכותי להפליא. היא בהחלט לא בובה על חוט, אפילו לא בובל'ה. השיא של כל זה הוא לפיכך “The Closer I Get to You”, הדואט שלה עם לותר ונדרוס, בלדת אייטיז סטריאוטיפית ומרגשת באותנטיות שלה – הנה כאן ביונסה, בהגשה הקלאסית שלה, עוברת את טקס החניכה האולטימטיבי ומוכיחה כי לפנינו עומדת יורשת בזכות ולא בחסד של כל הקולות הגדולים של המוזיקה השחורה שהיו לפניה.

ואם כבר ביונסה אז הנה מוניקה, זמרת כושית שהתפרסמה ב-“Boy is Mine”, הדואט שלה עם ברנדי מ-98', ועכשיו מוציאה את “After the Storm” – עוד אלבום אר נ' בי לפי התקן שדיברנו עליו כבר קודם, רק פחות טוב. מוניקה זו היא נערה צעירה וחומר ביד היוצר – מיסי אליוט שנוכחת כאן בתור כותבת ומפיקה עושה בה כבשלה. ההפקה מוכרת מכל מה שמיסי עושה כל כך טוב, רק שמרגישים שהיד היתה פה על האוטומט. ראוי לצקצק בפניה של מיסי על הבחירה בסאונדים הלא מקוריים וגם על כתיבת השירים הרפה וחסרת האופי. מזכיר קצת את עבודתו של לואי להב באלבום "חמצן" – לוקחים איזו פאקצה, מדביקים לה את מה שאתה יודע להדביק ויאללה, שתיחנק. למרות שאני משתדל שלא להתחצף ולטעון שמיסי נתנה פה בחאפ-לאפ היסטרי, הרי שגם כאלבום מסחרי וידידותי מדובר בחולשה – מתוך 13 שירים ניתן לפלות בסביבות ארבעה עד חמישה שירים שיכולים להקפיץ לנו את הבז'ז'ים.

כדאי שמוניקה תלמד מ-B2K איך להתחנפן – להקת בנים המורכבת מארבעה נערים בשלים בני 17-18 ושהדיסק שלה “Pandemonium!” מכיל כמה שירים שגם עושים בית ספר לכל להקת בנים לבנבנה (בהרמוניות ובדאווין) וגם עומדים בקנה אחד עם אמני אר נ' בי "מבוגרים". את “Bump Bump Bump” שלהם ושל פי דידי (בהפקה של אר קלי) מכירים אנו מהאם.טי.וי, אבל כל השאר גם כן שווים – בלדות אקוסטיות בטעם לטיני וכמה ווקאליזות חרמניות. B2K עומדים במרחב שבין דרו-היל (ההרכב המיתולוגי של סיסקו), בויז טו מן, קריס קרוס ו"מעריב לנוער", אבל בבקשה לא לזלזל – לכשהם יתפרקו, הם צפויים לאחוז בכמה עמדות מפתח (או סתם להיעלם).

אבל עם כל הכבוד לכל הבחורות וכל הבחורים-בחורות שלמעלה, הרי שאני הכי אוהב את Dwele, הזמיר החדש מדטרויט. הבחורצי'ק הזה הוא סוג של סיפור סינדרלה – ב-98' הוא הפיץ קלטות ספורות עם שירים מקוריים וכמה בוטלגים שבהם הוא מזמר טקסטים שלו על רקע של קלאסיקות סול והפך לשם דבר בסביבה הקרובה. והנה עכשיו הוא מוציא את
"Subject”, אלבום בכורה של אר נ' בי עצמאי, נו-סול, אם תרצו. כרגיל, לא פוטנציאל מסחרי גדול אצל הקהל של ביונסה ומוניקה – יותר מדי מופנם, פחות מדי בשר – אבל שקוף שלהיט אצל הקהל האירופאי אנין הטעם.

דוולה הוא סולן עדין ורומנטי, וחוץ מההשוואות הרגילות, הוא הדבר האמריקאי הכי קרוב לקרייג דייויד, הן מהבחינה הווקאלית והן מבחינת הגרוב הספורט-אלגנטי. חפשו את השיר
“Money Don`t Mean a Thing” כדי להבין עד כמה גדול הוא הדמיון (כולל השורה הגדולה: "אני יכול בו זמנית להתקשר לשלוש בנות כדי שיעשו איתי אהבה, אבל עדיין ארגיש בודד, כל כך בודד"), אבל גם השוני. דוולה הוא מולטי זמר, מולטי אינסטרומנטליסט, מולטי מסורתי, מולטי Fאנקי, מולטי אפריקאי. עם כל הכבוד לקרייג דייויד, הרי שדוולה לא רואה את סטינג ממטר וגם לא רוצה לראות – “Subject” הוא עוד אחת מהצהרות העצמאות המתוקות של האר נ' בי, עוד הוכחה לכך שאינדי יכול להיות רך להאזנה וגם בן זונה.



ביונסה, “Dangerously in Love” (אן.אם.סי)
מוניקה, “After the Storm” (הד ארצי)
B2K, “Pandemonium!” (אן.אם.סי)
Dwele, “Subject” (הליקון)