האחיין של עוגיפלצת ניסח זאת היטב כשאמר - אני רוצה להיות שם! ובכל פעם שהגיע אל מחוז חפצו כעס, מפני ששוב היה כאן. זוהי הכמיהה הפרודוקסלית אל ה"שם", אל המקום האחר, עם כל המטענים הפנטסטיים שהוא נושא על גבו ועם חוסר האפשרות שלו להיות נגיש ממש, מפני שאז לא יהיה שם יותר. בשבוע האחרון ביקרתי בשלוש תערוכות שעוררו בי את תחושת השם מול הכאן, הזרות מול הניסיון לגעת. לפני שאתאר אותן, אציין שמדובר בתערוכות נפלאות ומומלצות, כל אחת בפני עצמה, בלי שום קשר לניסיון הרבע-עיתונאי שלי לאצור אותן כמסע אחד.
"אמנות כאוטוביוגרפיה" מאיר פיצ'חדזה
פנים ריאליסטיים של ילד ניבטים אלי מבעד לתמונה, כמעט פורצים את המסגרת. לפי הבגדים הילד נראה עני, לפי הרקע (ירוק קודר והרים מצויירים במשיכות מכחול מודגשות) הוא נראה לא מכאן. המבע עז, משהו בין אושר לדיכאון הגדול ביותר, כמעט גרוטסקי, אבל אנושי כל כך עד שקשה לדעת מה אמיתי יותר, אני או הוא.
הילד הזה, כמו שאר הדמויות המצוירות בתערוכה, צוירו על פי צילומי ילדות של מאיר פיצ'חדזה בגרוזיה, על פי צילומים שצילם פיצ'חדזה במסגרת מסע שורשים (לגרוזיה) שערך לפני שלוש שנים, ועל פי צילומים של ילדים בעזה שנשתלו על אותם נופים גרוזיניים.
מה הסיפור מאחורי כל ציור? באחד מהם, מוסבר, מופיעה אחותו הבכורה של האמן כתינוקת עטופה בשמיכה (שנים אחר כך היא התאבדה בתלייה). באופן כללי אפשר לוחש בכאב גדול. כן, אבל מה הסיפור? הסיפור עצמו, הסיפור ממש, נותר תמיד סתום - הדמויות מצוירות בתוך חוץ לא מוגדר, בשומקום, בנדודים, ללא בית, ללא נקודת אחיזה וללא פעולה שתנחה אותן בעולם. אפילו סדרה של ציורי נברשות מופיעה על רקע מונוכרומטי שחור, מחוץ להקשר.
הניתוק מעמיד כל מושא בפני עצמו במקום עוצמתי, טרנסצנדנטי. אבל הארץ עצמה, הבית עצמו, הגרוזיה עצמה, נשארת מחוץ לטווח השגה. זהו ניסיון מקסים ומועד לכישלון, הן של פיצ'חדזה והן של הצופה, להיות שם, לגעת במקום שאיננו כאן, ואולי איננו בכלל.
"ברבור אסווד" אניסה אשקר
אשה מוזגת חלב מעשרות שקיות, שכתוב עליהן "תנובה", אל תוך מיכל גדול. מאחוריה יושב גבר בתוך אמבטיה חלודה, פניו מכוסות כובע גרב שחור. האשה משחירה את החלב בעזרת צבע, הגבר קורא טקסט בערבית, והאשה רוחצת את הגבר בחלב ובעזרת סמרטוטים לבנים שהיא משחירה (הטקסט הוא טקסט שבו מייעצת אם לבתה ביום כלולותיה, הוא לקוח מתוך "לקט מנאומי הערבים בתקופת הזוהר" :" ודעי לך שאת לא יכולה להשיג את מבוקשך אלא אם תעדיפי את רצונו על זה שלך, ואת העדפותיו על שלך בכל אשר תאהבי או תשנאי...").
זהו חלק ממיצג, מתוך פתיחת התערוכה של אניסה אשקר בגלריה הגר ביפו. בתערוכה עצמה מופיעים עיטורי קיר רפטטיביים מזפת, הטקסט עצמו שכתוב בערבית על קירות הגלריה, וכן סדרת תמונות שמתעדות את האמנית, כשעל פניה כתובים משפטים כמו "רשום: אני ערביה חופשיה", "אני והים של עכו שווים, שנינו מלוחים", "שמרי על עצמך" ועוד. הכל על טהרת אסתטיקה (ואתיקה?) של שחור ולבן.
זוהי הזדמנות אחרונה לבקר בגלריה הכי פחות אסקפיסטית באזור א' (הגלריה תיסגר בסוף אוגוסט, בגלל אילוצים תקציביים), ולמי שיכול ממומלץ לא להחמיץ בשום אופן את מיצג החלב שייתקיים שוב ביום סגירת התערוכה. מלבד הדיוק האסתטי, נראה שמדובר בתערוכה העוסקת בזהות ערבית/ישראלית/ נשית/אמנותית. הבועתיות התל אביבית שלי הופכת את הקפיצה הקטנה הזו ליפו, לגלריה הגר, אל הערבית בכלל ואל התערוכה הזו בפרט, למסע אל מקום כמעט זר, שמרתק אותי וממלא אותי בושה, בו זמנית.
"המשפחה" קרן ציטר
צבעי הדגל הצרפתי, קריין שמדבר בצרפתית ואידית פיאף הם חלק מהאלמנטים הצרפתיים המופיעים בסרט הצרפתי של קרן ציטר, אבל בצילומים מופיעה דווקא תל אביב הקטנה, המגוחכת והמצ'וקמקת, והדמויות המופיעות בה הן ישראליות לכל דבר. זוהי התחנה השלישית שלי במסע אל ה"שם" הלא קיים - הפעם מדובר במסע פארודי, פוסטמודרני אם תרצו, שממציא נוסטלגיה וממציא מקום. הקריינות, בתוספת הצילומים, נראים כמו משחק מופרע, שנון וספונטני, שמנסה להתאים משמעות לסרט אילם.
"הסרט הצרפתי" הוא אחד משני סרטי וידאו-ארט שמציגה קרן ציטר, אמנית ישראלית שחיה ופועלת באמסטרדם, בגלריה רוזנפלד. הסרט השני שהיא מציגה שם, "סרט המשפחה", הוא פארודיה על פסיכואנליזה שבה מביעות הדמויות את המשאלות הפרוידיאניות שלהן בישירות מגוחכת: התינוק מדבר על רצונו להרוג את אביו, הבת המתבגרת על שנאתה לאמא ועל ההתרגשות המינית שהיא חווה, האם על הצורך שלה בזין, והאב על המשיכה המינית לבתו. האם והתינוק משוחקים על ידי גברים, האב על ידי בחורה, והקולות לא תואמים את הגוף ותנועות השפתיים. מעבר לכל פרשנות, מדובר בסרט מופרע ומצחיק בטירוף.
