הכל, אני אומר לכם, תלוי בציפיות. כדי לא להיות מושפע, השתדלתי לא לקרוא כלום על "פינוקיו". ובכל זאת, אולי בגלל שהסרט הגיע לארץ באיחור של חצי שנה, גונבו לאוזני שמועות על ביקורות קטסטרופליות, ועל בחירת בניני כשחקן הגרוע של השנה בטקס "פטל הזהב". ובנוסף, השם ישמור, לא אהבתי את סרטו הקודם, "החיים יפים". כך שבאתי, בעצם, בלי ציפיות.
ואולי בגלל זה היה לי נחמד. נחמד, לא יותר מזה. העברנו כמעט שעתיים בצחוקים ובבהייה בסט המושקע. מה זה מושקע? 45 מיליון דולר. הסרט הכי יקר שנעשה באיטליה מאז ומעולם. הסכום הזה הספיק לבנות, בין השאר, עיר ימי ביניימית, שאנשיה לבושים בסגנון ציוריו של הצייר הצרפתי דומייה, בניסיון לשחזר את האווירה ב-1881, השנה בה כתב קרלו קולודי את "פינוקיו". אם ב"החיים יפים" ניסה בניני לביים בסגנון הקומדיה הצ'אפלינית, הרי שפה הוא מנסה לשחזר את הפנטזיות שפליני היה יוצר על הסט שלו. לדברי בניני, פליני תמיד חלם לעשות את "פינוקיו", וב- 1990, בזמן ששיחק בסרטו "קולות הירח", דובר על כך שאולי פעם יעשו את הסרט ביחד.
נו טוב, למרות הצליל הדומה, בניני אינו פליני. אין סיבה לחפש עומק פסיכולוגי או קולנועי בסרט שלו. לא ש"פינוקיו" אינו מזמין במאי גדול ליצור עומק כזה. בטן הכריש בה נפגשים ג'פטו ופינוקיו כגלות פנימית מיוסרת, אפו המתארך של פינוקיו כפחד מהמיניות, וכו'. אבל בסרטו של בניני אנחנו נשארים ברמת הגאגים והניסיון להצחיק. כאשר הוא מנסה לומר יותר - למשל בסיום, כשהצל היונגיאני רודף אחרי הפרפר וחומק החוצה מבית הספר אליו נכנס פינוקיו - בניני לכל היותר מעלה חיוך, וגם מחשבה איזו חגיגה היתה מתרחשת לו היה פליני עצמו מגשים את הפרויקט שלו.
פינוקיו, כדמות ספרותית, קרוע בתוך הקונפליקט הנצחי: מצד אחד התאוות של התת מודע, שמפתות אותו בכל פעם להרפתקה אחרת; מנגד, איסורי האני העליון, המאשים והמעניש. בסרט, תאוות התת מודע מתגלמות בשועל ובחתול (שמשון ויובב הזכורים לנצח מסדרת הטלוויזיה היפנית), וגם בלו?ש?ינ?יו?לו? "נשמה גדולה", חברו האינטימי של פינוקיו. רגע לפני שפינוקיו עומד להפוך לילד טוב וצייתן, מצליח לו?ש?ינ?יו?לו?, בלי כל מאמץ, לדרדר אותו להרפתקה הגדולה מכולן, ובדיעבד הרת האסון, ב"ארץ השעשועים". השועל, החתול ולו?ש?ינ?יו?לו? הם בעצם השתקפות של פינוקיו, שאופיו הנוח להתפתות הופך אותו לאויב הגדול ביותר של עצמו.
הסופר-אגו, מנגד, מתגלם בין השאר בצרצר השמאלני-הצדקני, בפיה (אשתו של בניני) ובג'פטו הטובים אך המשעממים; בחיילים, בשופטים, ובשורה ארוכה של אנשים רעים שמביאים על פינוקיו סדרת פורענויות איומה, ההופכת את הסרט לסיפור חניכה ברוטלי. לא רק חניכה, אלא השפלה, כליאה, כבילה במלכודת שועלים, ובשיאה של הרבצת המוסר, אפילו התעללות חמורה בחמורים (איפה אתי אלטמן כשצריך אותה?).
בקונפליקט זה, שבין התת מודע הפראי לכבלי הסופר-אגו, טמון פוטנציאל לדרמה עמוקה. בניני עצמו טוען שניסה להעביר מסר דו משמעי, שלדעתו היה קיים בספר המקורי: לא תמיד צריך להקשיב לצרצר הנאג'ס; לפעמים כדאי להתפתות לתשוקה ולצאת לגלות את העולם. אבל כבמאי נכנע בניני לדחף התמידי להצחיק ולמלא את המסך בפרצופו האינפנטילי, ואת הפסקול בנהמותיו ומלמוליו. כאשר עבד בניני עם במאים גדולים כג'רמוש ופליני, ידעו אלה לשים לו רסן ולהשתמש בכישורי המשחק שלו. אולם כאן, ללא כבלים, ממש כמו פינוקיו, נופל בניני שוב שוב למדוחי יצריו, ואיתו נופל הסרט.
אי לכך, ספק אם הילדים שיצפו בסרט יבינו את המסר הדו משמעי אליו התכוון בניני. למעשה, סביר יותר להניח שיישארו עם התחושה שכדאי ללכת לבית הספר ולהיות ילד טוב ומנומס, אחרת יהפכו אותך לחמור ויכריחו אותך לקפץ בקרקס לקצב השוט, אם לא יתלו אותך על עץ עוד לפני כן.
חמוריקו
21.7.2003 / 9:50